אפילו הנוסטלגיה כבר לא מה שהיתה. אלימלך, אגדה קולינרית תל-אביבית גוועת

לפני קרוב ל 30 שנה, עת הייתי סטז'ר צעיר ועיתותי בידי, ניצלתי היטב את יום החופש השבועי הניתן לסטז'רים ואת יום החופשה שלאחר תורנות. הייתי שם פעמי לאזור הסיטי של תל אביב, צונח במשרדו של ד' חברי באחת מחברות הביטוח, ולאחר ספל אספרסו חזק ומעורר שהשכיח את חוויות הלילה שהיה, היינו מתכננים את סיורי השטח בעיר הגדולה. אני חזרתי ארצה לאחר שנות גלות, וד' סיים זה לא מכבר את לימודי המשפטים בת"א. ביחד עם א'1 ו-א'2, עמיתיו של ד' לספסל הלימודים היינו חורשים מזימות על מכמניה הקולינריים של העיר הגדולה. הם המומחים לתל אביב ואני מחכה לריוואנג' שבוא יבוא באיטליה באחד הימים. כך התגלגלנו יום אחד לרחוב וולפסון. בצהרי יום קיץ תל אביבי מחניק ולח, לקחו אותי ד ושות' למסעדה זעירה שכל כולה מספר שולחנות רבועיים קטנים והרבה אנשים ממתינים בתור. המסעדה נפתחה אי שם בשנות השלושים ומאז עומדת על תילה באותו מקום ומתבססת פחות או יותר על אותו תפריט מזרח אירופאי. ועל הבירה.
במרכז המסעדה מאחורי הדלפק היה אדון אלימלך. כך קראנו לו - "אדון אלימלך". ואדון אלימלך היה עומד מאחורי הדלפק, לפניו ברזי בירה ממתכת מבריקה, אגלי לחות מצפים את המתכת הקרה, ומסדר של כוסות זכוכית עבות וגדולות עומדות ליד הברז. אדון אלימלך נראה אז כמנצח על תזמורת בקטע של קרשנדו, מוזג בירה עינברית כהה עם ערמת קצף לבן וסמיך, עד שהכוס עולה על גדותיה והקצף גולש ויורד, נוטף לו בזחילה צוננת לארכה ומגדיל את שלולית הבירה על משטח השיש הקר. ואדון אלימלך לוקח מעין מרית עץ, כאילו היתה שרביט המנצח, ו"מגלח" את כיפת הקצף, והכוס עומדת לה ונחה, והקצף נסוג אט אט ומפנה מקומו לנוזל העינברי שבתחתית ההולך ועולה אט אט מעלה. ואדון אלימלך לוקח כוס אחרת שכבר ממתינה, ומוזג עוד קצת בירה, ושוב כיפת הקצף עולה על גדותיה ושוב לוקח אדון אלימלך את מרית העץ ובתנועה בטוחה מגלח את עודף הקצף ונותן לה לבירה להמשיך ולעמוד בניחותא. וכך הוא ממשיך עם מסדר הכוסות, כמנצח העובר בתנועותיו מהכינורות לויולות, לצ'לו , לתופים... מוזג קצת פה, מגלח קצף שם ובעין אוהבת בוחן את הכוסות הממתינות שמא הגיע זמן ההוספה. והדקות נוקפות, והכוסות מתמלאות אט אט ורק כשכיפת קצף לבן וסמיך בגודל תיקני מכסה את הנוזל המריר והקר, רק אז מאשר אדון אלימלך למלצרית להגיש את הבירה לשולחן. ואז החל מופע האקרובטיקה של המלצרית, נוטלת בידיה מספר כוסות גדולות , קצף נוטף וגולש עליהן, והיא, ידיה עמוסות הכוסות מונפות אל על, מתחילה במסע פתלתל בין השולחנות שכמעט נוגעים זה בזה ומותירים מרווח צר צר בינהם. לא ברור איך, אבל היא הצליחה לעשות זאת ומבלי לאבד אף טיפה בדרך, מגישה לשולחן כוסות גדולות של בירה קרה שאין שניה לה בכל הממלכה.
ובינתיים קולחת לה השיחה במקום הרועש, והשפה השלטת היא אידיש, וגם אנחנו משתלבים במרחב האידי ומשחזרים את מה שהורינו לא רצו שנלמד כדי שלא נבין מה שילדים לא צריכים להבין, ומנהלים שיחה על עיניי דיומא עם אדון אלימלך (כאילו שהוא מקשיב לנו) ועם יושבי השולחנות הצמודים המתחככים בנו. והיו שם אנשי הסיטי של ת"א וסוחרי שוק לווינסקי, סוכני ביטוח ועורכי דין, סוחרי כלי מטבח עם מוכרי מנורות, נהגי מוניות ונהגי הובלות. וכולם, ללא קשר למוצאם, דיברו אידיש. אידיש פולנית, אידיש צברית, אידיש סלוניקאית, אידיש תורכית.
ובחדר פנימי קטן, היתה יושבת לה אשתו של אדון אלימלך ששמה הרשמי הלינקה, אבל בשבילנו היתה תמיד "גיברת אלימלך" (ונא להקפיד, לא גברת בשווא נח-נח כי אם גיברת, בחיריק חד). וגיברת אלימלך היתה מלכה בקיתון הזעיר, האפוף אדים ומדיף ריח של בישולים היוצא מהקיתון וממלא את חלל המסעדה. וההזמנות – באידיש בלבד. געהאקטע-לעבער, געפעקעלט, ארבעס, יוך-מיט-קרעפלאך, געפילטע-פיש מיט חרעיין, ועוד כהנה וכהנה. קרעפלאך מטוגנים עם בצל מטוגן , הרינג, כבד קצוץ עם הרבה פלפל שחור ובצל ירוק, רגל קרושה (לאוהבי הז'אנר), קבנוס מטוגן עם פלחי תפודים אפויים, וכמובן טשולנט (והס מלומר חמין) וקישקע. וכוס גדולה של בירה קרה שאין שניה לה בכל הממלכה.

חלפו השנים. אדון אלימלך הלך לעולמו, ואת המסעדה מנהל בנו. גם אנחנו כבר לא כ"כ צעירים, העבודה כבר מחייבת יותר וקשה להתפרפר. המפה הקולינרית של העיר הגדולה השתנתה והטרנד העיקרי הוא עצם המילה טרנד. ובין טרנד לטרנד היינו חוזרים לאלימלך. בכל סיבוב בלווינסקי, בכל גיחה לדרומתלביב היינו נוחתים לעת צהרים אצל אלימלך. אותו כבד קצוץ, אותם ארבעס עם הרבה פלפל שחור ומלח, אותה קישקע של גיברת אלימלך. וכוס גדולה של בירה קרה שאין שניה לה בכל הממלכה.
לימים, התרחבה המסעדה והשתלטה על חנות סמוכה. והאידיש כבר לא שולטת. באוכל כבר אין את הטאץ' של גיברת אלימלך, המלצרית מדברת רוסית והקרעפלאך העדינים נראים יותר כמו וארייניקעס בשרניים (ומי שמבין, יודע מה ההבדל). ורק הבירה נשארה כשהיתה. המשכנו לפקוד את המקום לפרקים, והתענגנו גם על האוכל (שלמרות הכל עדיין נשאר אוכל ביתי) אבל בעיקר על הנוסטלגיה. ועל כוס גדולה של בירה קרה שאין שניה לה בכל הממלכה. ש
חלפו שנים, והמקום נשאר רק כזיכרון ילדות רחוק, שאתה קצת חושש לבדוק ולממש אותו, מפחד האכזבה הצפויה. עד שלפני זמן מה, מתקשר ד' ושואל אם בא לנו לקפוץ הערב לאלימלך. זה יום חמישי, אומר ד', ויש שם גם מוסיקה ועושים שמח. מובן שעניתי בכן ספונטני ויצאנו אלימלכה, מפנטזים על געהאקטע לעבר ואראבעס לצלילי כלייזמרים, אולי אפילו כינורות. ועל כוס גדולה של בירה קרה שאין שניה לה בכל הממלכה.
מספר שולחנות כבר היו תפוסים בחדר הכניסה, ומירכתי המסעדה נשמע קול מתנגן של זמר כלשהו, בלתי נראה. נכנסנו בדחילו ורחימו לחדר הפנימי, ונעצרנו במבוכה. עומד לו גבר בודד בחדר ריק לחלוטין, ושר לעצמו למיקרופון בליווי אלקטרוני ממוחשב. רק הוא בלבד, עומד בפינת החדר הריק ושר כאילו לעצמו. מאד מביך, כאילו תפסנו אותו בקלקלתו, כאילו תפסנו אותו על חם שר באמבטיה. הוא הניד קלות בראשו והמשיך בשירי א"י וכאלה. הדקות נוקפות, והגיעו עוד מספר אנשים (שנראו "קבועים") ותפסו את אחד השולחנות וכך ההלך החדר והתמלא עד אפס מקום. והזמר כבר לא שר לעצמו אלא יש לו כבר קהל, והמבוכה התחלפה בהשתתפות בשירה. ושירי א"י התחלפו במוסיקה יוונית-ימתיכונית והקהל מקיש בשולחנות לפי הקצב. ומאן דהוא בקהל נוטל כוס בירה בימינו ואת המיקרופון בשמאלו ושר מנדובלה וג'ינגוואלה....(בהמשך הערב התעורר החשד הכמעט וודאי שהזמרים האקראיים בקהל הם "שתולים" על מנת לסחוף את הקהל) וכל זה לוקח אותנו למקומות אחרים. כבר לא בית מרזח מסיפורי שלום עליכם, אלא יותר טברנה מסיפורי שמעון פרנס. לא אווירה מזרח אירופאית של פעם, אפילו לא תל אביב הקטנה, אלא אווירה מזרח תיכונית אותה ניתן למצוא בכל פאב, בר, טברנה או איך שהטרנד החדש קורא להם. לא אידיש מתנגנת אלא עברית צעקנית. ולא שיש לי משהו נגד הים-תיכוניות, נהפוך הוא, כשהוא עומד בפני עצמו, מאד אהבנו את החלק הזה של הערב. אפילו היינו אחד השולחנות היותר רועשים. אבל אדון אלימלך דיבר אידיש ולא יוונית. ואנחנו חיפשנו נוסטלגיה.
עם האוכל באה האכזבה. הזמנו געהאקטע לעבר וקיבלנו כבד קצוץ, קרעפלאך עם בצל מטוגן וקיבלנו וארייניקס, ביקשנו געפעקלט וקיבלנו פרוסות בשר בקר כבוש, וכולם היו אפעס תפלים, חסרי השראה, ללא דימיון לאוכל של סבתא, נטולי חותמה של גיברת אלימלך. הכבד קצוץ לא ראה טיפת פלפל שחור, הקרעפלאך עשויים מבצק שמן ובשרני עם מילוי שהתאים לאוכל של בי"ח (דל מלח), אפילו הארבעס היו סתם גרגרי חומס. הסתכלתי על הקהל סביב. כמעט לא הזמינו "מאכלים" אלא בעיקר נשנושים ליד הבירה, אבל מבט בוחן על הטיפוסים במקום העלה חשד כי בילדותם לא אכלו געפעקלט או רגל קרושה (את זה גם אני לא אכלתי, אבל לפחות ראיתי), גם לא קינחו בקומפוט, ויש לי שמץ של חשד שסבתם לא פנתה אליהם ואמרה, "קים האר, זיסע העייניקל". (ושלא אובן לא נכון – זו פשוט קביעת עובדה ולא ציון. אין כל כוונה לקבוע כי אחד טוב מהשני. עובדות יבשות גריידא)
וכשהוגשה לנו כוס גדולה של בירה קרה, שאלתי עצמי האם זו אותה הבירה של אדון אלימלך? האם גם בירה זו אין שניה לה בכל הממלכה? הגם שהיתה טובה, אני חושב שגם בכוס הבירה נשארה רק הנוסטלגיה. 

וכמו בשירו של יחיאל מוהר, "ליפא העגלון" 

היה פעם "שלג לבנון" 

ו"שניר" , "כרמל" , "קפה חרמון" 

היום יש "דיצה", "פיצה", "מונסניור". 

גם לעגלון פשוט מובן

שיש ללכת עם הזמן

ללכת מילא, למה למהר?
אז מה אני אומר, רעי, 

אסור לרוץ יותר מדי, 

אפשר בעגלה בזמן קריב. 

אך אם נרוץ מהר, מהר

אז כל העסק ישבר

על כן כדאי, גם פעם להקשיב
כשליפא העגלון אומר

שקצת פחות זה קצת יותר

צריך לקחת המושכה

וקצת לקחת חזרה
ההגינות מחייבת לומר :
הכתוב לעיל מתייחס לערב אחד, יום חמישי בשבוע שבו יש גם מופע של "שירה בציבור עם...". לא יודע איך האווירה בימים אחרים ובשעות היום.
כמו שאמרתי למעלה – האכזבה היא מהאוכל ומהנוסטלגיה. מעצם בילוי של ערב, מוסיקה, בירה, שירה בציבור, יוונית וכל השאר – נהנינו מאד.