קלאסיקה פאריזאית

מוצאי יום ראשון גשום, אין חשק להוציא את האף מפתח הבית, רק להתכרבל בשמיכה העבה. אין רע בזה, אבל זה היה ערב אחרון בפריז וצריך לסיים בקלאסה. י
יוסי בנאי אמר פעם (בערך) על מוסד הנישואין שזה מוסד חשוב, מוסד שתורם הרבה להרמוניה של החיים, מוסד שמושתת על ערכים היסטוריים, בקיצור מוסד הנישואין הוא מוסד לאנשים שצריכים להיות במוסד. מאז ומתמיד אימצתי את התיאוריה הזו בכל הקשור למוסדות שונים, ולא אפרט. אי לכך לא התלהבתי מעולם מאותם מקומות בפריז שמתוארים בכל מדריכי התיירים כמי ש"הפכו כבר למוסד". לפני כמה שנים גרתי במלון ברחוב קטן במונפרנאס, הייתי עובר כל יום ליד "לה קופול" ובאופן עקרוני לא נכנסתי. כי זה מוסד. כך כל השנים. אבל במוצאי יום ראשון גשום, כשרשימת המסעדות האפשריות מצומצמת בגלל יום ראשון, מוגבלת במרחק הליכה מהמטרו בגלל הגשם, וממשיכה להצטמצם כמו רוטב צרפתי טוב בגלל שלא הוזמן מקום מראש, במצב כזה אפילו מוסד בא בחשבון. ובעצם למה לא? אולי הגיע הזמן לשבור את העקרונות (הדבילים) האלה? מה רע במקום שהיה אהוב על סימון דה בובואר וז'.פ. סארטר מנוחתם במונפרנאס עדן, על האמינגווי? על מיטראן ופומפידו, על איוו מונטאן וסימון סיניורה, על כל מיני סלבז אמנים מדינאים סופרים ושאר אינטלקטואלים (מה, אני לא?). אז בראסרי – ליפ היוותה פתרון הולם. אחד ממוסדות הקולינריה בפריז משנת 1880 כזה, רשימת הסלבז שביקרו שם ארוכה יותר מהמרחק בין היציאה מהמטרו לכניסה למסעדה, והכי חשוב – היה מקום פנוי, באיזו שעה אדוני רוצה להגיע? אדונה רצה 9 וחצי. י

כמה צעדים זריזים ביציאה מהמטרו, ניתור קל מעל ובתוך שלולית המכסה את שד' סן ז'רמן ואנחנו במסעדה. כיאה למוסד, רב מלצרים מבוגר בחליפה כהה מחויטת קיבל את פנינו. כיאה לאיש מוסד הוא הבין מיד שאנחנו לא יושבים באקווריום בחזית המסעדה. בעוד הוא מתלבט עם רשימותיו ועם בני חסותו, אני מעיף מבט סביב. דחוס, אווירה חמימה, עיצוב בסגנון ארט-דקו, מראות ענקיות על הקירות נותנות תחושה של מבוך מראות ואתה לא יודע אם הזוג המתענג למול עיניך על צלחת שוקרוט, הוא אכן לפניך או מעבר לפינה מאחוריך ורק משתקף במראה. מלצרים מתרוצצים עם צלחות ממיטב במטבח הצרפתי הקלאסי. אף מנה לא היתה זוכה להיות מוצגת במוזיאון פיקאסו. י

אני מתבונן וחושב לעצמי שכאן במקום הזה ישב ארנסט המניגווי, אולי כאן על אחד השולחנות החומים כהים האלה נולד רעיון הזקן והים? האם ליד אחד השולחנות הנחבאים כאן סיכמו בינהם פומפידו (עוד לפני שהיה "מרכז") וז'יסקאר ד'אסטיין כל מיני הסכמים ששינו את פני ההיסטוריה? האם כאן ביקש לראשונה הנסיך הקטן שיציירו לו כבשה? אולי בכל זאת הייתי צריך בזמנו ללכת ל"לה קופול"? "תעלו לקומה השניה" העיר אותי המלצר הראשי מחלומותי בהקיץ. עלינו בגרם המדרגות הצר לקומה השניה נזהרים שלא להתנגש בדרך במלצר היורד מלמעלה. בקומה העליונה אולם קטן כ-10 שולחנות צפופים, כמעט כולם כבר מאוישים, אותה אווירה חמה כמו למטה. הושבנו ליד שולחן קטן, סמוך לחלון הצופה על שד' ס.ז'. הרטובה. עצי השדרה מעוטרים באורות כחלחלים המשתקפים בכביש הרטוב, הבראסרי מעבר לכביש פולטת החוצה אל הגשם קבוצת אנשים צוהלים שנראה כי היטיבו ליבם במשקה ובאוכל. איזה יופי של מקום לשבת ולצפות על אחד הרחובות היותר רומנטיים באחד מרגעיו היותר קסומים, היותר יפים היותר רומנטיים.... י

תפריט ארוך הונח לפנינו. רשימה ארוכה של מיטב המטבח המסורתי. לא ציוצים ולא זיקוקים. אוכל כמו שצריך, שמות שהפכו כבר מזמן לנכסי צאן ברזל של המטבח הצרפתי (בפזילה חזקה לאלזאס). י

בעוד אנו מעיינים בתפריט העפתי מבט סביב. הכל אומר מקצועיות ורצינות. אהבתי לראות את המלצרים המבוגרים, המקצועיים, (כיאה למוסד...) מתפתלים בין השולחנות עמוסים לעייפה. אהבתי במיוחד להתבונן במלצר האחראי לקומה, כיצד הוא מטפל בסטיק טארטר שהזמין מאן דהוא. מערבב את הבשר הקצוץ, מתבל, מערבב, מוסיף חלמון... תענוג לעיניים שככה רואות ותענוג שבעתיים לפה שככה אוכל. י
אנחנו הזמנו מה שהזמנו. לא חושב שזה משנה מה. הכל היה מצוין. לא יומרני, לא צלחות פיקאסו, לא תיאורי מנות שנראים כמו המתכון שלהן. פלצנות, כמו שימוש בטלפון סלולרי ליד השולחן, אסורים במקום הזה. אוכל צרפתי קלאסי משובח נטו. בשולחן לידינו ישבה קבוצת איטלקים שהרעיפו שבחים על מה שעבר להם בשולחן וצקצוקי השפתיים שלהם גברו על הרעמים בחוץ. מאחורי שמעתי קולות שהזכירו לי את הסצנה ההיא מ"כשהארי פגש את סאלי". כשהוגש לנו לקינוח "אי צף" (ענק!! תרתיי משמע), נדמה היה שסאלי עברה לשולחן שלנו. י
קלאסיקה של המטבח הצרפתי כבר אמרתי? י

בראסרי ליפ, שד' ס.ז'. 151
מטרו ס.ז'.ד.פ.
כ- 50 € לאדם

באתר האינטרנט של המסעדה עידכנו את רשימת אלה שסעדו שם. ש