02 ספטמבר, 2008

מנה עיקרית בודפשט. וינה לקינוח.

מפה לשם, טסנו לבודפשט. הטיסה היתה שגרתית כפי שניתן לראות, ותושבי העיר על נשיהם וטפם קיבלו את פנינו על שפת הדנובה. (red-bull air race שנערך בדיוק באותם ימים בבודפשט)

רצינו לבדוק מה חדש במקומות הקלאסיים שהזכרתי בעבר - קפה קור האלמותי, מה התחדש במרק הגולש ב-for sale, ואולי גם דברים חדשים. (פרוט וכתובות בדיווח הקודם שלי וגם בשירשור של ציפי)

קפה קור – ביסטרו בהתגלמותו. הדבר החדש היחיד הוא השיפור באנגלית של המלצרים. פרט לזה אותו תפריט קלאסי שמעורר את בלוטות הרוק וגורם להתכווצויות בטעם של עוד בחלק העליון של הבטן. על הקיר אותו גליל נייר עליו כתוב תפריט היום בטוש עבה שככל שעובר הזמן מוסיפה אחת המלצריות עוד שורה ועוד שורה של איקסים.
כמו בעבר, זיכינו את המקום בשני ביקורים, וכיסינו את עיקרי התפריט. כמו בעבר נפלנו מעולפים מהפטה כבדווז בברנדי, מטורנדו רוסיני, מהפילה, ממנת גבינות מטוגנות, מרק דובדבנים ועוד. כמו בעבר במנות האחרונות לא היתה בשורה גדולה אלא עניין בלבד. לזכותם יש לציין כי הם מאפשרים (ומזכירים לך את זה) להזמין מנה קטנה יותר ואז תשלם 70% מהמנה הרגילה.
For Sale - מרק הגולש הטוב ביותר בבודפשט. נקודה. כמו בעבר – נדמה לך שכל יבול הבטנים של ארה"ב נרכש ע"י המסעדה והם שמים אותם בקעריות ענק על השולחנות רק על מנת שתפצח ותשליך את הקליפות על רצפת העץ שפוזר עליה קש כמו באורווה.

המרק מוגש בקערות גדולות וכמותו מחושבת לפי ליטר (!) לסועד. מרק אדום עשיר, עם נתחי בשר, תפו"א ובצקיות. לעולם, אבל לעולם אל תזמינו כמספר האנשים, אלא לכל היותר 3 מנות לארבעה אנשים. גם זה יותיר אתכם מפוצצים (ומייחלים לבוא מחר שוב). אל תעיזו לחשוב על מנות אחרות מהתפריט הגדול והעשיר (מאותה סיבה). אפשר אמנם להזמין חצאי מנות ואז אפשר לאכול עוד משהו, אבל לטעמי קומבינה כזו אפשר לעשות רק אם תזמינו אח"כ עוד מנה קטנה מהאדום האדום הזה. כך נראתה הקערה לאחר שכבר רוקנו 3 מנות. קוטרה, לצורך קבלת מושג, הוא בערך 25 ס"מ וגבהה כ-10-12. (והסלט המבצבץ מימין למעלה מוכיח שלא לומדים מטעויות)
מול פור-סייל ממוקם השוק העירוני של בודפשט. שוק מבהיק בניקיונו, עם כל מה שתמצאו בשווקים עירוניים + המון נקניקי סלמי הונגרי, בקבוקי טוקאי לרמותיהם וקישוטי פלפלים אדומים. בקומה השניה יש אזור של דוכני אוכל. גם סתמיים, רמה של שניצל בפיתה עם חומוסצ'יפסלט בנוסח הונגריה, אבל גם כאלה שמכינים כל מיני דברים מיוחדים. בדוכן אחד בצק מטוגן בשמן עמוק דמוי סופגנית ענק עליו נמרח ממרח שום, סותם אותך ליומיים. באחר מצאנו גומבוטס נפלאים (ולטובת מי שלא יודע את רזי המטבח ההונגרי – כופתאות בצק תפו"א כמו ניוקי, ממולאות בשזיפים, שלמים או קונפיטורה, אשר לאחר הבישול במים מגולגלים בסוכר וקינמון). שם בשוק היה אחד הטובים שטעמתי (או שמא הזמן הרב שחלף מהפעם האחרונה, והגעגוע הם שהוסיפו את תרומתם). כשחזרנו פעם נוספת, חייכה הבחורה בדוכן ואמרה שכבר נגמרו להיום. אז לכו מוקדם. אם ברצונכם לטעום מכל זה, אל תחשבו אפילו לאחד את זה עם פור-סייל. זה מחייב שני ביקורים נפרדים, אפילו שהם אחד מול השני.
Café Bouchon האח הקטן של קפה קור. באותו סגנון פחות או יותר (השף בוגר קפה קור), אבל אם להאמין למשפט שהקהל מצביע ברגליים – זו ההוכחה הטובה ביותר. כשהיינו שם היה חצי ריק, בעוד שב"קור" לא ניתן למצוא מקום. בכל אופן המסעדה טובה מאד, סלטים מתובלים בחומץ טוקאי היו מעולים, מרק דובדבנים קר טוב יותר מאשר אצל האח הגדול, מנות הבשר שאכלנו היו טובו אף הן (חזה ברווז ברוטב דבש ודובדבנים, בקר עם גורגונזולה, ועוד שאיני זוכר). בסה"כ מקום טוב (ממוקם ליד האופרה, רח' zichy jano 33, tel: 3534094). בסה"כ מקום טוב, אבל אם יש לכם ערב אחד וצריך להחליט בינו לבין קור – אז קור. אם יש לכם שני ערבים – לכו פעמיים לקור.
Noir et l'Or – מקום חדש שנפלנו עליו במקרה וללא מידע מוקדם, פשוט כי היה ליד הבית והיינו עייפים בכדי לשוטט למקומות אחרים. (אתר למביני הונגרית) kiraly ut. 17, tel 4130236, ליד ככר ה-Deak Ter, מסעדה חדשה, עיצוב מודרני וקר שמפספס את הפוטנציאל של קשתות הלבנים האדומות שהיו במקור, אבל הפתיע לטובה באוכל. הרחוב עצמו אמור להפוך למדרחוב בעתיד, כך שמי שיבקר שם בעוד שנה שנתיים – בטח יהיו הרבה מסעדות סביבו. המקום בהחלט בא בחשבון למי שגר בעיר מספר ימים, או שאין מקום במקומות האחרים, אבל ברשימה כאן הוא רק במקום השלישי.

והיה גם אוכל רחוב.
מנגולש – שילוב של גולש ומנגל. מבשלים גולש בסירי פויקה כבדים כמו שאנחנו עושים מנגל. כאן עדיין לא מוכן. כשהיה מוכן – אכלנו (איך לא?) עם פרוסת לחם עבה. לא גרוע אבל גם לא טוב. פור-סייל יותר טוב

והיתה אותה אשה אשר ליפפה רצועות בצק על גליל עץ, גילגלה את זה בסוכר וקינמון, ואח"כ נצלה על האש. מעין מנגל-עוגה הקרוי "קורטוש" (Kürtős). זה כן היה טעים.




ויש וינה.
לא, זו לא מסעדה בבודפשט, וינה בירת אוסטריה. שעתיים במכונית מבודפשט. לא מתכוון לכתוב על וינה, אבל 3 נקודות ציון בענין אוכל:
שוק האוכל – Naschmarkt ממוקם ליד ככר קארל (קארלספלאץ) פחות או יותר מחוץ לרינג האופרה. חוויה לכל אוהבי השווקים באשר הם. משהו כמו "להביא-לאוסטרים-טעמים-וצבע-לאוכל", שוק לוינסקי למתקדמים (יותר נכון למפגרים).
Julius Meinl am Graben – לפריז יש פושון, למילנו פק, ללונדון הארודס, ובווינה יש את זה. כל מילה מיותרת. בקצה רח' גראבן המפורסם בלב ליבו של המדרחוב ליד סטפאן-פלאץ.
ובאזור קארלספלאץ (בגדול), צמוד ליציאה צדדית של ארמון הבלוודר, מקום נחמד לאכול ולשתות (שניצל ובירה, אלא מה?) המקום נקרא SALM braeu, וזוהי מבשלת בירה עם מסעדה והרבה אווירה. אהבנו את המרקים – מרק קרם שום, מרק בירה שחורה, את צלעות הטלה – חצי בית חזה של טלה (ספרתי את מספר הצלעות, תסמכו עלי) עשויים בתנור עם כל מיני גודי'ס מוסתרים, וכמובן מעל לכל שניצלים לתפארת מדינת אוסטריה. הבירות כולן מתוצרת המקום, להתפעל מדוודי הנחושת, צינורות שעונים וכל מיני קונסטרוקציות של בית חרושת, אבל בסוף יוצאת בירה נפלאה. הכתובת: rennweg 8 – שזה אחד הרחובות התוחמים את גן ארמון הבלוודר. בטוח שיש עוד הרבה מקומות דומים, אבל כנראה שהרבה אנשים אוהבים את המקום, ולא בכדי. מפוצץ.


01 פברואר, 2008

אפילו הנוסטלגיה כבר לא מה שהיתה. אלימלך, אגדה קולינרית תל-אביבית גוועת


לפני קרוב ל 30 שנה, עת הייתי סטז'ר צעיר ועיתותי בידי, ניצלתי היטב את יום החופש השבועי הניתן לסטז'רים ואת יום החופשה שלאחר תורנות. הייתי שם פעמי לאזור הסיטי של תל אביב, צונח במשרדו של ד' חברי באחת מחברות הביטוח, ולאחר ספל אספרסו חזק ומעורר שהשכיח את חוויות הלילה שהיה, היינו מתכננים את סיורי השטח בעיר הגדולה. אני חזרתי ארצה לאחר שנות גלות, וד' סיים זה לא מכבר את לימודי המשפטים בת"א. ביחד עם א'1 ו-א'2, עמיתיו של ד' לספסל הלימודים היינו חורשים מזימות על מכמניה הקולינריים של העיר הגדולה. הם המומחים לתל אביב ואני מחכה לריוואנג' שבוא יבוא באיטליה באחד הימים. כך התגלגלנו יום אחד לרחוב וולפסון. בצהרי יום קיץ תל אביבי מחניק ולח, לקחו אותי ד ושות' למסעדה זעירה שכל כולה מספר שולחנות רבועיים קטנים והרבה אנשים ממתינים בתור. המסעדה נפתחה אי שם בשנות השלושים ומאז עומדת על תילה באותו מקום ומתבססת פחות או יותר על אותו תפריט מזרח אירופאי. ועל הבירה.
במרכז המסעדה מאחורי הדלפק היה אדון אלימלך. כך קראנו לו - "אדון אלימלך". ואדון אלימלך היה עומד מאחורי הדלפק, לפניו ברזי בירה ממתכת מבריקה, אגלי לחות מצפים את המתכת הקרה, ומסדר של כוסות זכוכית עבות וגדולות עומדות ליד הברז. אדון אלימלך נראה אז כמנצח על תזמורת בקטע של קרשנדו, מוזג בירה עינברית כהה עם ערמת קצף לבן וסמיך, עד שהכוס עולה על גדותיה והקצף גולש ויורד, נוטף לו בזחילה צוננת לארכה ומגדיל את שלולית הבירה על משטח השיש הקר. ואדון אלימלך לוקח מעין מרית עץ, כאילו היתה שרביט המנצח, ו"מגלח" את כיפת הקצף, והכוס עומדת לה ונחה, והקצף נסוג אט אט ומפנה מקומו לנוזל העינברי שבתחתית ההולך ועולה אט אט מעלה. ואדון אלימלך לוקח כוס אחרת שכבר ממתינה, ומוזג עוד קצת בירה, ושוב כיפת הקצף עולה על גדותיה ושוב לוקח אדון אלימלך את מרית העץ ובתנועה בטוחה מגלח את עודף הקצף ונותן לה לבירה להמשיך ולעמוד בניחותא. וכך הוא ממשיך עם מסדר הכוסות, כמנצח העובר בתנועותיו מהכינורות לויולות, לצ'לו , לתופים... מוזג קצת פה, מגלח קצף שם ובעין אוהבת בוחן את הכוסות הממתינות שמא הגיע זמן ההוספה. והדקות נוקפות, והכוסות מתמלאות אט אט ורק כשכיפת קצף לבן וסמיך בגודל תיקני מכסה את הנוזל המריר והקר, רק אז מאשר אדון אלימלך למלצרית להגיש את הבירה לשולחן. ואז החל מופע האקרובטיקה של המלצרית, נוטלת בידיה מספר כוסות גדולות , קצף נוטף וגולש עליהן, והיא, ידיה עמוסות הכוסות מונפות אל על, מתחילה במסע פתלתל בין השולחנות שכמעט נוגעים זה בזה ומותירים מרווח צר צר בינהם. לא ברור איך, אבל היא הצליחה לעשות זאת ומבלי לאבד אף טיפה בדרך, מגישה לשולחן כוסות גדולות של בירה קרה שאין שניה לה בכל הממלכה.
ובינתיים קולחת לה השיחה במקום הרועש, והשפה השלטת היא אידיש, וגם אנחנו משתלבים במרחב האידי ומשחזרים את מה שהורינו לא רצו שנלמד כדי שלא נבין מה שילדים לא צריכים להבין, ומנהלים שיחה על עיניי דיומא עם אדון אלימלך (כאילו שהוא מקשיב לנו) ועם יושבי השולחנות הצמודים המתחככים בנו. והיו שם אנשי הסיטי של ת"א וסוחרי שוק לווינסקי, סוכני ביטוח ועורכי דין, סוחרי כלי מטבח עם מוכרי מנורות, נהגי מוניות ונהגי הובלות. וכולם, ללא קשר למוצאם, דיברו אידיש. אידיש פולנית, אידיש צברית, אידיש סלוניקאית, אידיש תורכית.
ובחדר פנימי קטן, היתה יושבת לה אשתו של אדון אלימלך ששמה הרשמי הלינקה, אבל בשבילנו היתה תמיד "גיברת אלימלך" (ונא להקפיד, לא גברת בשווא נח-נח כי אם גיברת, בחיריק חד). וגיברת אלימלך היתה מלכה בקיתון הזעיר, האפוף אדים ומדיף ריח של בישולים היוצא מהקיתון וממלא את חלל המסעדה. וההזמנות – באידיש בלבד. געהאקטע-לעבער, געפעקעלט, ארבעס, יוך-מיט-קרעפלאך, געפילטע-פיש מיט חרעיין, ועוד כהנה וכהנה. קרעפלאך מטוגנים עם בצל מטוגן , הרינג, כבד קצוץ עם הרבה פלפל שחור ובצל ירוק, רגל קרושה (לאוהבי הז'אנר), קבנוס מטוגן עם פלחי תפודים אפויים, וכמובן טשולנט (והס מלומר חמין) וקישקע. וכוס גדולה של בירה קרה שאין שניה לה בכל הממלכה.

חלפו השנים. אדון אלימלך הלך לעולמו, ואת המסעדה מנהל בנו. גם אנחנו כבר לא כ"כ צעירים, העבודה כבר מחייבת יותר וקשה להתפרפר. המפה הקולינרית של העיר הגדולה השתנתה והטרנד העיקרי הוא עצם המילה טרנד. ובין טרנד לטרנד היינו חוזרים לאלימלך. בכל סיבוב בלווינסקי, בכל גיחה לדרומתלביב היינו נוחתים לעת צהרים אצל אלימלך. אותו כבד קצוץ, אותם ארבעס עם הרבה פלפל שחור ומלח, אותה קישקע של גיברת אלימלך. וכוס גדולה של בירה קרה שאין שניה לה בכל הממלכה.
לימים, התרחבה המסעדה והשתלטה על חנות סמוכה. והאידיש כבר לא שולטת. באוכל כבר אין את הטאץ' של גיברת אלימלך, המלצרית מדברת רוסית והקרעפלאך העדינים נראים יותר כמו וארייניקעס בשרניים (ומי שמבין, יודע מה ההבדל). ורק הבירה נשארה כשהיתה. המשכנו לפקוד את המקום לפרקים, והתענגנו גם על האוכל (שלמרות הכל עדיין נשאר אוכל ביתי) אבל בעיקר על הנוסטלגיה. ועל כוס גדולה של בירה קרה שאין שניה לה בכל הממלכה. ש
חלפו שנים, והמקום נשאר רק כזיכרון ילדות רחוק, שאתה קצת חושש לבדוק ולממש אותו, מפחד האכזבה הצפויה. עד שלפני זמן מה, מתקשר ד' ושואל אם בא לנו לקפוץ הערב לאלימלך. זה יום חמישי, אומר ד', ויש שם גם מוסיקה ועושים שמח. מובן שעניתי בכן ספונטני ויצאנו אלימלכה, מפנטזים על געהאקטע לעבר ואראבעס לצלילי כלייזמרים, אולי אפילו כינורות. ועל כוס גדולה של בירה קרה שאין שניה לה בכל הממלכה.
מספר שולחנות כבר היו תפוסים בחדר הכניסה, ומירכתי המסעדה נשמע קול מתנגן של זמר כלשהו, בלתי נראה. נכנסנו בדחילו ורחימו לחדר הפנימי, ונעצרנו במבוכה. עומד לו גבר בודד בחדר ריק לחלוטין, ושר לעצמו למיקרופון בליווי אלקטרוני ממוחשב. רק הוא בלבד, עומד בפינת החדר הריק ושר כאילו לעצמו. מאד מביך, כאילו תפסנו אותו בקלקלתו, כאילו תפסנו אותו על חם שר באמבטיה. הוא הניד קלות בראשו והמשיך בשירי א"י וכאלה. הדקות נוקפות, והגיעו עוד מספר אנשים (שנראו "קבועים") ותפסו את אחד השולחנות וכך ההלך החדר והתמלא עד אפס מקום. והזמר כבר לא שר לעצמו אלא יש לו כבר קהל, והמבוכה התחלפה בהשתתפות בשירה. ושירי א"י התחלפו במוסיקה יוונית-ימתיכונית והקהל מקיש בשולחנות לפי הקצב. ומאן דהוא בקהל נוטל כוס בירה בימינו ואת המיקרופון בשמאלו ושר מנדובלה וג'ינגוואלה....(בהמשך הערב התעורר החשד הכמעט וודאי שהזמרים האקראיים בקהל הם "שתולים" על מנת לסחוף את הקהל) וכל זה לוקח אותנו למקומות אחרים. כבר לא בית מרזח מסיפורי שלום עליכם, אלא יותר טברנה מסיפורי שמעון פרנס. לא אווירה מזרח אירופאית של פעם, אפילו לא תל אביב הקטנה, אלא אווירה מזרח תיכונית אותה ניתן למצוא בכל פאב, בר, טברנה או איך שהטרנד החדש קורא להם. לא אידיש מתנגנת אלא עברית צעקנית. ולא שיש לי משהו נגד הים-תיכוניות, נהפוך הוא, כשהוא עומד בפני עצמו, מאד אהבנו את החלק הזה של הערב. אפילו היינו אחד השולחנות היותר רועשים. אבל אדון אלימלך דיבר אידיש ולא יוונית. ואנחנו חיפשנו נוסטלגיה.
עם האוכל באה האכזבה. הזמנו געהאקטע לעבר וקיבלנו כבד קצוץ, קרעפלאך עם בצל מטוגן וקיבלנו וארייניקס, ביקשנו געפעקלט וקיבלנו פרוסות בשר בקר כבוש, וכולם היו אפעס תפלים, חסרי השראה, ללא דימיון לאוכל של סבתא, נטולי חותמה של גיברת אלימלך. הכבד קצוץ לא ראה טיפת פלפל שחור, הקרעפלאך עשויים מבצק שמן ובשרני עם מילוי שהתאים לאוכל של בי"ח (דל מלח), אפילו הארבעס היו סתם גרגרי חומס. הסתכלתי על הקהל סביב. כמעט לא הזמינו "מאכלים" אלא בעיקר נשנושים ליד הבירה, אבל מבט בוחן על הטיפוסים במקום העלה חשד כי בילדותם לא אכלו געפעקלט או רגל קרושה (את זה גם אני לא אכלתי, אבל לפחות ראיתי), גם לא קינחו בקומפוט, ויש לי שמץ של חשד שסבתם לא פנתה אליהם ואמרה, "קים האר, זיסע העייניקל". (ושלא אובן לא נכון – זו פשוט קביעת עובדה ולא ציון. אין כל כוונה לקבוע כי אחד טוב מהשני. עובדות יבשות גריידא)
וכשהוגשה לנו כוס גדולה של בירה קרה, שאלתי עצמי האם זו אותה הבירה של אדון אלימלך? האם גם בירה זו אין שניה לה בכל הממלכה? הגם שהיתה טובה, אני חושב שגם בכוס הבירה נשארה רק הנוסטלגיה. 




וכמו בשירו של יחיאל מוהר, "ליפא העגלון" 


היה פעם "שלג לבנון" 
ו"שניר" , "כרמל" , "קפה חרמון" 
היום יש "דיצה", "פיצה", "מונסניור". 
גם לעגלון פשוט מובן
שיש ללכת עם הזמן
ללכת מילא, למה למהר?
אז מה אני אומר, רעי, 
אסור לרוץ יותר מדי, 
אפשר בעגלה בזמן קריב. 
אך אם נרוץ מהר, מהר
אז כל העסק ישבר
על כן כדאי, גם פעם להקשיב
כשליפא העגלון אומר
שקצת פחות זה קצת יותר
צריך לקחת המושכה
וקצת לקחת חזרה
ההגינות מחייבת לומר :
הכתוב לעיל מתייחס לערב אחד, יום חמישי בשבוע שבו יש גם מופע של "שירה בציבור עם...". לא יודע איך האווירה בימים אחרים ובשעות היום.
כמו שאמרתי למעלה – האכזבה היא מהאוכל ומהנוסטלגיה. מעצם בילוי של ערב, מוסיקה, בירה, שירה בציבור, יוונית וכל השאר – נהנינו מאד. 

01 ינואר, 2008

עשב השדה על השולחן. (אל אסיל, כפר ראמה)

בסה"כ רצינו לאכול צהרים בשבת בדרכנו הביתה מהצפון, ורצוי מסעדה ערבית. בדיאנה אמרו לא לפני 16:30. גם באל באבור לא היה מקום קודם. בלימוזין, אפילו שלא עונה להגדרה האטנית הנ"ל היו מוכנים לקבלנו לארוחת ערב חלומית. אבל אנחנו רצינו ארוחת צהרים בדרכנו הביתה מהצפון. ורצוי לפני הפקקים הגדולים. המשכנו ופינטזנו על אוכל ערבי בלאדי וזכרונות אהבה מהמטבח הכפרי הגלילי הציפו אותנו ככל שהרעב הציק וככל שנענינו בשלילה. ש
נזכרתי במשהו מעומעם ששמעתי לפני מספר שנים מפיה של ידידתי רֶנֶא שגדלה בכפר ראמה. לא זכרתי מה שמעתי וגם לא על איזו מסעדה. אבל בנסיבות אלה הימרתי על "אל-אסיל" ועל חו"ד טובה. זה כוחו של הפחד מפיתה-חומוס-צ'יפסלט לאורך הפקק המתמשך דרומה, לוקחים הימור. מוזר, חשבתי לעצמי כשהיגענו, כל כך הרבה פעמים עברתי על הכביש הזה והמסעדה לא נחרטה בזיכרוני. זכרתי את עזבה, אבל אל אסיל? כאילו שב-12 השנים שהיא קיימת, מעולם לא היתה במקום הזה כשעברתי. ש
מקום לא גדול כשחושבים על מסעדות דרכים ערביות בצפון (ע"ע צומת גולני), ללא הרבה תפאורה. חצר אחורית קטנה עם מספר שולחנות בכיף במזג אוויר טוב. למקרא התפריט התגברו הסיכויים שאכן שמעתי טוב על המקום. מעבר למנות מקובלות נראו מנות רבות שלא תמצאו בשום שיפודיה חומוסצ'יפסלט. שדות של צמחי בר על הצלחת. סלטים של עולש, גרגר נחלים, פרפחינה, חוביזה, מלוחייה ועוד כהנה וכהנה, לצד מג'דרה מבורגול, בורגול עם גרגרי חומוס, ותבשילי בשר בלתי מוכרים – שושברק, שייח-אל-מאחשי, ועוד. תפריט מפורט עם הרבה תמונות ניתן למצוא באתר המסעדה כאן. ש
בחור חביב ומחייך חיוך סימפטי הציע שיביא ממיטב תוצרת המטבח. מובן שהתמסרנו. תוך זמן קצר הובאו לשולחן מספר צלחות עם סלטים שאנסה לשחזר את רובם. ש
סלט חם של עולש מבושל עם בצל מטוגן, חובייזה, סלט גרגר נחלים, צלחות צלחות עם גזרי עלים שונים, מבושלים, מאודים, מוקפצים שהביאו לשולחן ארומה של שדה ירוק שלאחר הגשם. מג'דרה חומה מבורגול עם עדשים – חידוש מענין (וטעים) מהמג'דרה הרגילה שאנחנו מכירים, בורגול עם גרגרי חומוס ובצל מטוגן. היו עוד שאיני זוכר. כל הסלטים היו טריים, טעימים, ומפתיעים. ש
אח"כ הוגשה מנת חובה – שושברק, שהם כופתאות בצק קטנות ממולאות בבשר כבש טחון ומבושלות במרק יוגורט חמצמץ ומעובה. לא הספקתי לצלם לפני שנחטפו כמה מהם מהצלחת, אבל יצא טוב כי זה מבליט את סמיכות רוטב היוגורט. מנה מדהימה שלא היכרתי ואשמח מאד לחזור ולטעום ממנה. ש





חשווה – מנת אורז ועליה נתחי בשר כבש ובקר, צנוברים ושקדים, עשוי בתנור. מנה מאד טעימה עם תיבול בולט בבהראט עתיר קינמון (תבלין ששלט בחלק ניכר ממנות הבשר).
כופתה עם טחינה וכופתה עם עגבניות – שזה גירסה גלילית לסינייה המוכרת, כאשר הבשר הטובל ברוטבים השונים עשוי "לביבות" קטנות ושטוחות ולא מקשה אחת. בשר עסיסי, מה זה טעים.
שייח אל מאחשי – עוד אחת ממנות הדגל. (עם מנות הדגל שלהם אפשר לעשות טקס שלם ביום העצמאות) שאלה הם בייבי-קישואים, קטנטנים, ממולאים בבשר טחון וצנוברים ומבושלים במרק לבן חמצמץ, לא דומה לקודם, הפעם הוא אינו מעובה, יותר נוזלי, מוגש עם אורז מתובל (בכלל הרבה אורז רץ כאן).



לקינוח הוגשו ליד הקפה עוגיות תוצרת בית, כאלו בטעם אניס עדין (זרעוני שומר?), ואחרות, כאילו סתמיות, רכות ונימוחות.
כשקמנו, העפנו מבט למטבח (לא, בבקשה לא לצלם), וראינו מטבח נקי, סירים רוחשים, ואת אמירה, אשר על הסירים והבישולים, שהודתה בחיוך שובה לב למחמאותינו.

אהבנו, אהבנו, אהבנו. בטוח שנחזור.

כל הנ"ל ועוד כמה ששכחתי ניכו 75 ₪ מסועד, לפני שירות.



גישה נוחה למסעדה. אבל השירותים (הנקיים) כפי שאני ראיתי – לא נגישים. עם זאת באחד מאתרי האינטרנט כתוב שיש שירותי נכים. לא ראיתי, אבל גם לא חיפשתי.
*
*
עידכון, נובמבר 2008:
חזרנו. במשפט אחד - אוהב אבל פחות. ההגינות מחייבת לומר שהפעם היינו רק שנים כך שלא ניתן לטעום מהרבה מנות. השושברק היה פחות מלהיב. רוטב היוגורט היה מעט חמוץ מידי לטעמי, קצת הפריע. הבורגול עם גרגרי החומוס והבצל המטוגן היה עייף משהו (מיקרו???). בסה"כ נרשמה התלהבות פחותה מהפעם הראשונה, אך עדיין בבחינת שינוי מרענן ושווה, ובודאי למי שלא היה. וכשאהיה בפעם הבאה באזור? אולי אחפש משהו חדש.


אל-אסיל, על כביש עכו-צפת, מול כפר ראמה. טלפון 04-9587142