17 אפריל, 2009

הניוקי של מוחמד – (קהיר-מילאנו-תל אביב)

באחד האמשים הציעה ל' שאולי נלך איזה ערב לניוקריה. מ' הסכימה פה אחד, והוסיפה שזה לא אולי נלך אלא צריכים ללכת.
ניוקריה? שמעתי על פיצריה, על ג'לאטריה, על טראטוריה, אבל ניוקריה? טוב, לא קשה לנחש. כמי שיש לו כבר מושג מה ברזי הקולינריה האיטלקית, אתם יודעים מה אתם מצפים לאכול בפיצריה ומה תלקקו בג'לאטריה, אז לא צריך תואר שני באיטלקית בשביל להבין למה הכוונה, אבל צריך תואר שלישי בשביל להבין את גודל הכוונה.
אז אם ל' ומ' אמרו שצריך ללכת – מי אני שאתווכח איתן? הלכנו (יותר מהר ממה שלקח לי לכתוב את זה).
המקום קטן. מה זה קטן? פיצפון! אולי 5 שולחנות. גם חשוך משהו. חשבתי בתחילה שחשוך בגלל תאורה, אווירה וכו', אתם יודעים, אבל עד מהרה התברר כי דמות ענקית הסתירה את האור (המועט גם כך באמת) והטילה צל ענק על המקום. בדלת הכניסה עמד איש גדול, נושק ל-2 מ' גובה, קרח וכהה עור כמו שחקן כדורסל שפיני גרשון היה מקטלג אותו בקבוצת שחקני המוקה. כשראה אותנו כיסה את פניו חיוך רחב מאוזן לאוזן (ואני מזכיר – הוא איש גדול! מאוזן לאוזן אצלו זה חיוך ענק!), הפטיר "רק רגע" קטן, נעלם אל מאחורי הדלפק וחזר כעבור שניות כשלראשו מגבעת שפים גבוהה וצחורה. "שלום" פנה אלינו (ואני מתכוון "שלום" יעני ""SHALOM לא "צ'או" או "בונה-סרה") והמשיך (הפעם איטלקית) "אני מוחמד" [כאן המקום להבהיר שהוא קיבל התראה מ-מ' כשהזמינה שולחן]. אז מוחמד הוא בחור מצרי, ברזומה שלו כתוב גם שבשנים XXXX-YYYY הוא היה מתאבק (ואני מאמין לו) ומזה מספר שנים שהוא מנהל ומשפשף את המקום הזה שהוא בעצם טראטוריה (וגם פיצריה אם ממש תתעקשו, אבל אתם לא) שעיקר המוניטין שלה הוא על כ-50 מנות ניוקי.
מ' שמכירה היטב את המקום ידעה בעצם מה אנחנו רוצים (או לפחות מה היא רוצה) אבל לפחות בשביל הקוריוז שבענין התעמקתי בתפריט שאכן יש בו רשימה בלתי נגמרת של ניוקי.
בעוד אנחנו מתלבטים – הביא לנו מוחמד צלחת עם לביבות תפו"א מטוגנות, מה שאצלנו קרוי לטקעס, ככה סתם בשביל הכיף. לטקס בשרניות וטעימות.
אח"כ החליטה מ' על ניוקו מטוגן. לא להתבלבל, זה לא ניוקו טיפוסי מבצק תפו"א שאנחנו מכירים אלא עשוי מקמח ומזכיר את העוגיות המרוקאיות המטוגנת ששכחתי את שמן ואשר אנו אוכלים אותן (מתוקות) בפורים, במימונה ובכל מיני הזדמנויות אחרות, אלא שהפעם הן היו מלוחות, הוגשו בשקית נייר חומה (שוב שקית נייר חומה עם כתמי שמן) ביחד עם פלטה של אנטיפסטי –מיני נקניקים פנצ'טה ופרושוטו. כל זה הוגש על מנת שלא נקבל החלטות בחפזה ומתוך רעב ומתוך כך – טעויות בשיקול דעת, כי ההחלטה איזה ניוקי להזמין היא קשה ביותר. קצת הזכיר לי את השאלה "ילד, את מי אתה אוהב יותר – את אבא או את אמא?"). מכיוון שהשעה דחקה, ובבית של ל' המתין לנו הקינוח, היינו חייבים להיות החלטיים ותוך גג 10 דקות נפל הפור.
ניוקי בוונגולה (מצוין), ניוקי בשמנת ופרושוטו, ניוקי בשמנת זעפרן ושפאק, ניוקי על בסיס רדיקיו מטוגן (רדיקיו = עולש? בכל מקרה עלים מרירים משהו). כל המנות היו להתפאר בהן והוכיחו שלא על הפלאפל לבדו יחיה מוחמד.
לקינוח נסענו לביתה של ל' כאמור, אבל לפי הגאמברו-רוסו (זוכרים? המקבילה האיטלקית למישלן, והתנ"ך שלי לאוכל באיטליה) המיל-פאיי בשוקולד, תוצרת הבית, מקנים למקום עוד כמה נקודות זכות. ובענין הגאמברו-רוסו, הוא מעניק למקום "גאמברו" אחד שזה מקביל לכוכב מישלן אחד בקטגורית הטראטוריות (למסעדות יש דירוג שונה).
מחירים מצחיקים (צחוק בנוסח מילאנו כמובן) – 9 € למנת ניוקי (רובן), ואפשר לגמור ארוחה מלאה ב-20-25€ לפני יין. החיוכים של מוחמד – בחינם.
ואי אפשר להתעלם מהקוריוז שבכתובת. רחוב צ'זאנה היוצא (והמסעדה ממש בפינה) מככר תל-אביב. הסיפור יכול היה להתחיל כך – "מצרי מכין לישראלי ניוקי בככר ת"א במילנו.." נשמע כמו התחלה של בדיחה, או של תהליך שלום (וגם זה נראה כמו בדיחה).

IL PASTO GIUSTO – GNOCCHERIA
Via Cesana 10 (largo Tel-Aviv)
Tel: 022822744
סגור יום ג

המקום רחוק מהמרכז (בפינה הימנית העליונה של המפה), מצריך לקחת תחתית (קו ירוק עד UDINE או CIMIANO) או רכב, אבל שווה כל מטר.

13 אפריל, 2009

שקית נייר חומה עם כתמי שמן, על שולחן מכוסה במפה משובצת


שקית נייר חומה, מוכתמת בכתמי שמן, היתה מונחת על מפה משובצת. בשקית היו חתיכות קטנות של פוקצ'ה טריה שנאפתה זה עתה, ספוגה במידה הנכונה בשמן זית, מלח גס ועלי תבלין מצפים את הקליפה הזהובה. ליד השקית - בקבוק שמן זית וצנצנת בלסאמי. Un mezzo di rosso della casa הונח לצד השקית מבלי שנשאלנו.
על הקירות סביב כמה פוסטרים טפשיים, מבחר צנוע של בקבוקי יין, וגזרי עיתון ממוסגרים, עם כתבה כלשהי ותמונה של אשה זקנה, סינור לבן למתניה ושביס (אשר לימים ייקרא בנדנה) מכסה את שערה האפור. אני מניח שזו אמם (ז"ל?) של קלאודיה (שם בדוי) ואחיה אשר מנהלים כיום את הטראטורייה הזו.
סביב לשולחן הסמוך יושבת קבוצת חברים אשר נראה כי הם "קבועים" במקום. כמה גברים, כמה נשים (וכשיקומו ללכת יסתבר לנו כי גם כלב היה מתחת לשלחן) אשר יצאו לסיים ערב במקום "בטוח" עם אוכל ביתי. שניים מהם מספרים בגאווה רבה על חזיר הבר שצדו בסוף השבוע האחרון וכטוב ליבם באוכל וביין הם גם משתפים אותנו בסיפורים ולפתע אנחנו כמעט משפחה, ואם היו יודעים אז בטח כבר הייתי "אח שלו", וכבר כמעט קובעים לצאת בשבוע הבא לציד ביחד.
קלאודיה היא המבשלת (לא חס וחלילה שפית. סתם מבשלת, מקסימום טבחית), קטנה, שמנמונת, שיער קצוץ (מזכירה קצת את איילת לטוביץ במראה), מכנסי פפיטה (המעמד בכל זאת מחייב), בנדנה אדומה וכפכפי גומי. מבעד לחלון הגדול המשקיף למטבח אפשר לראות אותה מתרוצצת בין הסירים, בוחשת כאן, מקפיצה שם, מוסיפה קצת יין לסיר, שמ"ז למחבת, בוזקת פלפל, מלח או השד יודע מה, בימינה נותנת ערבוב אחרון ובשמאלה מוציאה לצלחות המונחות לפניה. מידי פעם היא יוצאת מן המטבח וגוערת באחיה שמשום מה נהנה יותר לגלוש באינטרנט מאשר למלצר. והוא, גופו הרחב נתון בחולצת T שהיתה פעם לבנה, כמו ילד נזוף פונה מבויש למטבח ועורם על זרועותיו צלחות עמוסות לא לפני שלוקח את המזלג האישי שלו השמור בפינה, ונועץ בסירים הרוחשים, טועם מכל הבא למזלג, מלקק שפתיו בהנאה ונראה כי הוא מברך עם כל נעיצת מזלג על כך שאחותו למדה משהו מאמם (שאם היא אכן ז"ל, אז היא בהחלט ראויה להיות זצוק"ל).
בעוד אנחנו מסתכלים סביב ומתרשמים מתרוקנת שקית הנייר החומה ואח-של-קלאודיה דואג למלאה מחדש ביחד עם צלחת גדולה עמוסה עד גדותיה בפרוסות נקניק טוסקאני עתיר שום, פרושוטו די-פארמה, פנצ'טה ופרוסות דקות של לארדו (פרוסות שומן מתובל). קלאודיה, שמכירה את מ' היטב, ניגשת ובחיוך שואלת מה להכין לנו היום (וגוערת באחיה ששכח, ובדיעבד אפשר לומר שלמזלנו שכח, להביא גם ממבחר הגבינות אותן קונה קלאודיה ישירות מהיצרן). זה לא משנה מה בדיוק הזמנו, וגם לא משנה מה בדיוק קיבלנו (האמת שאני בקושי זוכר מה היה בצד שלי של השולחן). הטאליוליני אל' אמאטריצ'נה שאני אכלתי היו חוויה והזכירו לי את מה שסיניורה וינייה הזקנה ששכרתי אצלה חדר בשנה א' של האוניברסיטה, היתה מכינה ונותנת לי לטעום מידי פעם (לעתים רחוקות מידי, בקמצנותה כי רבה). בישול ביתי אמיתי. אח"כ היתה צלחת גדולה של טאלייטה די מאנזו, עמוסה בנתחי בשר צרובים מבחוץ ואדומים ועסיסיים מבפנים ואשר כבר לא יכולתי לסיים עד תום, מה שגרם למבט זועף של קלאודיה (מזל שהוא שכח את הגבינות). קינוח היה, אבל רק בשולחן השכן, ונראה מבטיח.
אין לה שם לטראטוריה הזו. רק שלט קטן בחוץ, מואר באור צהוב קלוש, האומר Trattoria מלמד על המתרחש פנימה. כתובת דווקא יש, אבל מה זה משנה? אני סמוך ובטוח שיום אחד תסתובבו ברחובות מילאנו ועם חוש הריח שפיתחתם במשך השנים תמצאו בדיוק את הטראטוריה הזו. אפילו אם המפות על השולחן לא תהיינה משובצות, ובמטבח יעמוד דווקא טבח שיישבע לכם באימו הזקנה, שתהיה בריאה, וינסה להוכיח לכם בכל דרך שבכלל אין לו אחות. אבל תאמינו לי – זו תהיה אותה טראטורייה.

הוגש כמתאבן, כתבה ראשונה בסידרת מילאנו