אם תרצי שאראה לך את העיר בבורדו,
בואי ונטיילה מביסטרו לביסטרו... והכוונה לצבע בורדו. צבעם האופייני של הביסטרו
כך סתם מתנגן לי השיר של נעמי שמר, בווארייציה קלה, כשאני מסתובב בעיר האורות הקרה והאפורה.
פריז, יש לה איזה יופי ייחודי משלה בכל ימות השנה. אבל בסתיו, ובעיקר בתקופה שלפני חג המולד, יש לה יופי מוסף. השמים הנמוכים, האפורים, יונים מדדות על מדרכות רטובות מגשם עדין, ביסטרו צפופים, האוויר הדחוס מלא בתערובת ריחות של תבשילים, ריח מתקתק של שוקולד חם, של יין אדום נטול יומרות בנוסח דומדמניות בשלות, ריח קהל צפוף, ועשן סיגריות. עצי השדרות עומדים עירומים בשלכת ומראם גורם לך לרכוס עוד קצת את המעיל ולכווץ משהו את הכתפיים, העצים מעוטרים בתאורה חגיגית המשתקפת במרצפות הרטובות והמכוסות בעלי שלכת צהבהבים - חומים.
חג המולד שבפתח כבר ניכר בכל מקום. ברחבה שליד לה-האל, ערימות של עצי חג מולד בגדלים שונים. כאלה שיוצבו בחלון, קטנים, כמו חנוכיה, כאלה שיקשטו את חדר המגורים ועצי ענק שיוצבו מן הסתם בחצרות או בככרות. והורים באים עם ילדיהם הקטנים, לבושים חם חם עטופים מכף רגל עד ראש, מסתובבים בין העצים ובוחרים את העץ המתאים. מעין שוק ארבעת המינים, להבדיל אלף הבדלות, במהדורה גויית חורפית אמיתית.
והחנויות, בעיקר בתי הכלבו הגדולים בשדרות הוסמן, מתחרות בינהם בקישוטי חלונות הראווה, דמויות חג-מולדיות, נופי שלג מלאכותי, ותאורה של כל המבנה. מגדל אייפל מקושט באלפי מנורות מכף רגל ועד לראשו הנעלם אי שם בעננים הנמוכים היוצרים סביבו הילה זוהרת בתמונה סוראליסטית.
מסתובבים ברחובות הקרים, מרצפות לחות, חצי רטובות מגשם עדין ולא מורגש, עטופים במעילים רכוסים עד צוואר... סן ז'רמן דה פרה.. בולוור סן מישל.... מוכר הערמונים החמים בפינה, ליד היציאה מהמטרו, עומד ליד החבית המבוערת, עטוף במעיל, צווארון מורם, כובע צמר עוטף את ראשו מכסה את אזניו, והוא נושף על כפות ידיו הנתונות בכפפות צמר בצבע פחם, חוכך אותן זו בזו, דורך בצעדים נמרצים במקום כדי להתחמם מעט. 'קאסטאן'!!! הוא מכריז בקול, כאילו הריח הצרוב, ריח אופייני של חורף אירופי, אינו מסגיר את מרכולתו... סימטאות הרובע הלטיני... גלריות אמנות.... סטודנטים לרוקחות של הסורבון מחתימים על עצומה למען או נגד הפרטת או ההפך בתי המרקחת (או הורדת מחירי התרופות או בשביל כרטיסים חינם למשחק הכדורגל של פריז סן ז'רמן, מה זה משנה?) בית קפה סגור עם ויטרינה זכוכית ועמודי תנורים מחממים אותו.... שוקולד חם, כוס קפה עם קרואסון או בריוש...
והשעון כבר מורה אחת, ואני מחפש (ומוצא, ברור שמוצא) איזה ביסטרו, שלט צבוע בורדו עם אותיות זהובות מלמד שזה "ביסטרו דז ארט", בפנים צפוף צפוף מעט השולחנות דחוסים ומלאים, אפס מקום. קולאז' של דמויות פאריזאיות בצהרי יום. אנשים יושבים בשכנות עם כאלה שלא מכירים, עשן סיגריות ממלא את חלל המקום (לא, הם עוד לא שמעו על זה) ואדים מצפים את חלון הראווה, מסתירים קצת את הרחוב הקר הנשקף.
קוראים לו פייר או אולי ז'אן-פול, לא שאלתי והוא גם לא היה עונה לי. הוא עסוק בלהתרוצץ בין הבאר לשולחנות, למטבח הקטן שבירכתי המקום. סינור בד שחור ארוך כרוך על מתניו, והוא מחלק צלחת עם קיש לזה, לוקח את הצלחת המחוסלת של ההוא, מגיש כוס יין אדום בלי שם לשולחן שבמעמקי הביסטרו, מבקש מהגברת שיושבת ליד המעבר הצר להעביר את סלסלת הבאגטים לקצה השולחן ובין לבין הוא צועק לעבר המטבח
פריז, יש לה איזה יופי ייחודי משלה בכל ימות השנה. אבל בסתיו, ובעיקר בתקופה שלפני חג המולד, יש לה יופי מוסף. השמים הנמוכים, האפורים, יונים מדדות על מדרכות רטובות מגשם עדין, ביסטרו צפופים, האוויר הדחוס מלא בתערובת ריחות של תבשילים, ריח מתקתק של שוקולד חם, של יין אדום נטול יומרות בנוסח דומדמניות בשלות, ריח קהל צפוף, ועשן סיגריות. עצי השדרות עומדים עירומים בשלכת ומראם גורם לך לרכוס עוד קצת את המעיל ולכווץ משהו את הכתפיים, העצים מעוטרים בתאורה חגיגית המשתקפת במרצפות הרטובות והמכוסות בעלי שלכת צהבהבים - חומים.
חג המולד שבפתח כבר ניכר בכל מקום. ברחבה שליד לה-האל, ערימות של עצי חג מולד בגדלים שונים. כאלה שיוצבו בחלון, קטנים, כמו חנוכיה, כאלה שיקשטו את חדר המגורים ועצי ענק שיוצבו מן הסתם בחצרות או בככרות. והורים באים עם ילדיהם הקטנים, לבושים חם חם עטופים מכף רגל עד ראש, מסתובבים בין העצים ובוחרים את העץ המתאים. מעין שוק ארבעת המינים, להבדיל אלף הבדלות, במהדורה גויית חורפית אמיתית.
והחנויות, בעיקר בתי הכלבו הגדולים בשדרות הוסמן, מתחרות בינהם בקישוטי חלונות הראווה, דמויות חג-מולדיות, נופי שלג מלאכותי, ותאורה של כל המבנה. מגדל אייפל מקושט באלפי מנורות מכף רגל ועד לראשו הנעלם אי שם בעננים הנמוכים היוצרים סביבו הילה זוהרת בתמונה סוראליסטית.
מסתובבים ברחובות הקרים, מרצפות לחות, חצי רטובות מגשם עדין ולא מורגש, עטופים במעילים רכוסים עד צוואר... סן ז'רמן דה פרה.. בולוור סן מישל.... מוכר הערמונים החמים בפינה, ליד היציאה מהמטרו, עומד ליד החבית המבוערת, עטוף במעיל, צווארון מורם, כובע צמר עוטף את ראשו מכסה את אזניו, והוא נושף על כפות ידיו הנתונות בכפפות צמר בצבע פחם, חוכך אותן זו בזו, דורך בצעדים נמרצים במקום כדי להתחמם מעט. 'קאסטאן'!!! הוא מכריז בקול, כאילו הריח הצרוב, ריח אופייני של חורף אירופי, אינו מסגיר את מרכולתו... סימטאות הרובע הלטיני... גלריות אמנות.... סטודנטים לרוקחות של הסורבון מחתימים על עצומה למען או נגד הפרטת או ההפך בתי המרקחת (או הורדת מחירי התרופות או בשביל כרטיסים חינם למשחק הכדורגל של פריז סן ז'רמן, מה זה משנה?) בית קפה סגור עם ויטרינה זכוכית ועמודי תנורים מחממים אותו.... שוקולד חם, כוס קפה עם קרואסון או בריוש...
והשעון כבר מורה אחת, ואני מחפש (ומוצא, ברור שמוצא) איזה ביסטרו, שלט צבוע בורדו עם אותיות זהובות מלמד שזה "ביסטרו דז ארט", בפנים צפוף צפוף מעט השולחנות דחוסים ומלאים, אפס מקום. קולאז' של דמויות פאריזאיות בצהרי יום. אנשים יושבים בשכנות עם כאלה שלא מכירים, עשן סיגריות ממלא את חלל המקום (לא, הם עוד לא שמעו על זה) ואדים מצפים את חלון הראווה, מסתירים קצת את הרחוב הקר הנשקף.
קוראים לו פייר או אולי ז'אן-פול, לא שאלתי והוא גם לא היה עונה לי. הוא עסוק בלהתרוצץ בין הבאר לשולחנות, למטבח הקטן שבירכתי המקום. סינור בד שחור ארוך כרוך על מתניו, והוא מחלק צלחת עם קיש לזה, לוקח את הצלחת המחוסלת של ההוא, מגיש כוס יין אדום בלי שם לשולחן שבמעמקי הביסטרו, מבקש מהגברת שיושבת ליד המעבר הצר להעביר את סלסלת הבאגטים לקצה השולחן ובין לבין הוא צועק לעבר המטבח
une formule gigot d'agneau!!!
une brulle' a la 2! או
וגם מספיק לגבות תשלום, ולהושיב את אלה שזה עתה נכנסו (איפה? איך הוא מצליח למצוא להם מקום?).
ובכל הימים האלה שהייתי שם, צריך למלא את החובה הקולינרית ולמלא את הכרס. לא הייתי במסעדות יוקרה (וממילא לא הייתי כותב עליהן, כי אלה המכוכבות אינן זקוקות לתאורים שלי. קטונתי. אין בעיה למצוא ביקורות על כל אחת ואחת מהן). חיפשתי הפעם את אלה במחירים השפויים, המספקות גם תמורה הולמת, עשירה בטעם ובצבע. בעיקר בצבע. היו הצלחות, היו נפילות. להלן סיפורים על ארבע מהן.
הערה: חלק מהתמונות בכתבות על המסעדות נלקחו מהרשת. לא תמיד הרגשתי בנוח לצלם, והתמונות שמצאתי – אני חושב שלא יכולתי לצלם יותר טוב.
ובכל הימים האלה שהייתי שם, צריך למלא את החובה הקולינרית ולמלא את הכרס. לא הייתי במסעדות יוקרה (וממילא לא הייתי כותב עליהן, כי אלה המכוכבות אינן זקוקות לתאורים שלי. קטונתי. אין בעיה למצוא ביקורות על כל אחת ואחת מהן). חיפשתי הפעם את אלה במחירים השפויים, המספקות גם תמורה הולמת, עשירה בטעם ובצבע. בעיקר בצבע. היו הצלחות, היו נפילות. להלן סיפורים על ארבע מהן.
הערה: חלק מהתמונות בכתבות על המסעדות נלקחו מהרשת. לא תמיד הרגשתי בנוח לצלם, והתמונות שמצאתי – אני חושב שלא יכולתי לצלם יותר טוב.
בחצי השולחן הדרומי, מרגע שנמזג המרק החם לצלחת, החמאה החלה להתמוסס, ו"עין" עגלגלה הלכה וציפתה את פני המרק עד שכוסה כליל במעטה שמנוני מתובל וטעים. גם בדרום נרשמה הנאה צרופה. 
הקדמנו בכמה דקות והתבקשנו להמתין כי השולחן עדיין לא מוכן. האם נרצה לעלות לקומה העליונה לאולם ההמתנה? כן, תודה. עלינו ופגשנו את כל בני מחזור 9:30. פגישת מחזור שכזו. 8 אמריקאים רעשנים, 4 גרמנים נפוחים, זוג צעיר שלא זיהיתי את שפתו צליל של הונגרית בפינה, ויש הטוענים שהיה גם מי שדיבר צרפתית. בקיצור – בכל העולם קראו כנראה את מה שאני קראתי. תוך כ 15-20 דקות נמצא סידור הולם לכולם, ואנחנו הושבנו בשולחן פינתי, למזלנו לא ליד הדלת עם משבי הרוח עם כל פתיחה שלה. עד שהתפנו אלינו העפנו מבט סביב על המקום המעוצב בסגנון בראסרי קלאסי, קירות צהבהבים, אריחי קרמיקה פרחונית, מראות גדולות על הקירות ועוד. 
רשומות
