04 מרץ, 2012

לה טרה פרומסה - קוצ'ין וקוצ'ינה



שעות אחה"צ של שבת חורפית, אנחנו, או לפחות אני, טבולים בבוץ, הנעליים משמיעות קולות משונים בכל צעד, מזכרת מהשעות המוקדמות יותר של היום לארכו של נחל הבשור השוצף.
נחל הבשור - מבט מתל-אל-פארעה

המחוג במד הרעב כבר נמצא בתחום האדום ומנורת האזהרה כבר מהבהבת אנושות. נכון שאפשר להצפין הביתה, אבל הימים ימי פסטיבל האוכל של יואב-יהודה ולא חראם? She who must be obeyed  דווקא בא לה על משהו הודי. "יש הרבה מושבים של הודים בסביבה, ובטח יש איפשהו מטבח פתוח" היא אומרת. אני דווקא בא לי בקר, לא הודו, אבל she must be obeyed. חיפוש קצר בגאונות הזו הקרויה טלפון גאון ואני נתקל ב-la terra promessa, הארץ המובטחת. זכרתי את סנדרו ואירית מביקור קודם לפני מספר שנים, עדיין במקום הקודם, ביקור שמשום מה לא היה לו ביקור המשך. שילוב נהדר חשבתי לעצמי היא תלך על המטבח הקוצ'יני של אירית ואני אתנחם לי בזרועות המטבח האיטלקי של סנדרו. ולא אמרתי עדיין מילה על היין.

סנדרו פלגריני הוא שף איטלקי יליד פארמה שזה כבר נקודת פלוס, באשר המטבח האמיליאני הוא אחד האהובים עלי, ואני כמובן לא אובייקטיבי. מה שחשוב עוד יותר זו העובדה שסנדו הוא נצר למשפחת ייננים מזה מאות שנים. סיפור עלייתו ארצה יכול לשמש נושא לסרט רומנטי אבל נעזוב את זה. אז אם סנדרו ממונה על הקוצ'ינה, אירית, אשתו, היא הקוצ'ינית שבצמד.
חלל המסעדה גדול ורחב עם תהודה גבוהה ואקוסטיקה שחילצה משני שולחנות בו זמנית אנחת "סוף סוף שקט" כששולחן רועש סיים את ארוחתו ויצא לאוויר הצונן שבחוץ. קירות ורצפה בצבע טרה-קוטה מנסים להשרות אווירה חמה על המקום, אבל אולי בשל השמיים הקודרים בחוץ, אולי בגלל הבוץ והקור בנעליים, ללא הצלחה יתרה. (סנדרו - אח זה הכי, אחי!).

השולחן לפני


  
השולחן לאחר האוכל

פוקצ'ה ולחם טריים עם שמן זית שהוגשו עם התפריט הכתוב ידנית, איפשרו לנו להתעמק בתפריט בניחותא, כשמד הרעב ירד לרמות סבירות.

לראשונות בחרנו בסלט עם פרוסות רוסט-ביף מצוין, ומרק עדשים סמיך עשיר ובעיקר חם טוב מאד.  היו גם חציל בטחינה וסילאן, טריו סלטים ומרק כתום שלפחות את חלקם נדגום בפעם הבאה.

בצד הקוצ'יני של השולחן תפריט העיקריות לא היווה בעיה והיא בחרה בלי היסוס באיספטי תבשיל בקר קוצ'יני, ותרומתה לקוצ'ינה היתה בכך שבמקום אורז כמקובל במקור, היא הזמינה את הבשר על מצע של פולנטה. בצד הקוצ'ינה של השולחן היתה כבר בעיה רצינית. כשיש לך במטבח שף איטלקי אמיתי ובתפריט כתוב fegato alla veneziana או פסטה תוצרת בית, אתה בדילמה קשה. כשבמורד התפריט מופיעים גם גלילת אנטרקוט עם ירקות ועשבי תיבול ונתחי סינטה עם פטריות וערמונים אתה כבר בבעיה רצינית. הפור נפל על הסינטה-פטריות-ערמונים, שהוגשו אף הם על מצע פולנטה לוהטת שנסכה חום נעים במורד הושט כמו שרק פולנטה יכולה לעשות והבהירה שוב למה אני כל כך אוהב אותה באתרי הסקי (ושיקפצו לי כל אלה שיגידו שזה בסה"כ ממליגה). שתי המנות היו טובות מאד.

לקינוח הוגש פארפה מנגו בלי אפשרויות אחרות (ארוחת תפריט קבוע לרגל פסטיבל האוכל).

תפריט היין בנסיבות היום כלל ארבעה יינות פרי ידיו של סנדרו. אני הלכתי על ה"לקרימה" ("דמעה") 2008 רזרב. בלנד מענין של סן-ג'ובזה, סירה וקברנה-פרנק שהוציא מעצמו יין מאוזן, בעל גוף ופירותיות נעימה וממני הוציא דמעה של אושר (וגם 120 ש"ח מהארנק). 

דמעות של שמחה

[יינות אחרים שהוצעו פרימיטיבו שיכול היה להיות מענין אבל לי התבקש יין בעל גוף מלא יותר, וכן קברנה וקברנה-מרלו שנשמעו לי פחות מענינים, אבל לא בדקתי. ואני חושב שלא טעיתי]


אין לי ספק שנחזור לשם. מקום נעים, אוכל מעולה, יין שטעמנו - מצוין.
Arrivederci Terra, e' una promessa
קיבוץ גת
 050-5684775 
פתוח בסופי שבוע. במהלך השבוע לקבוצות לפי תאום. 

24 יוני, 2011

אמרקורד (סורה לוצ'יה)


הפעם רומא היתה רק על קצה המזלג. קצה, אבל מזהב. כרגיל. שלוק קטן, כמה פרורים מהעבר, וטעימת ענק חדשה.
כמו תמיד שוטטות בסימטאות מרוצפות האבן, אנשים מטיילים ברחובות כמו ברומא הרומנטית של שנות החמישים, גונבי האופנים, דור האספרסו על וספה, תור לגלידה אצל ג'וליטי, אתמול היום ומחר, סופיה לורן, פליני, אמרקורד, זיכרונות. כן, רומא זה זכרונות, זכרונות של אתמול, זכרונות של היום, וזכרונות של מה שיהיה מחר.





השעון בלובי של המלון הראה 22:00 כשהגענו, מה שלא הותיר ברירה אלא לשים פעמינו ולוודא מה מפלס היין בבר-יין בויה-דלה-קרוצ'ה, הבר של מאסימו וסוזנה. אחלה מקום לסיפתח איטלקי, בשביל לשחרר רגליים מכווצות וראש עייף. מבעד לכוס היין החיים, כמו גם סוזנה, נראים יפים, אבל זה לא מפתיע. ברונלו די מונטלצ'ינו עושה לי את זה. ובפרה-פראזה על ביטוי ברוסית – אין מצב ברומא שהחיים אינם מחייכים, יש רק מצב שאין מספיק יין. אבל לנו היה די והותר יין והחיים חייכו, מאסי חייך, סוזנה נישקה. אמרקורד ("אני זוכר", בתרגום מדיאלקט רומאניולי) את הפעם הקודמת, אני זוכר את האתמול, נהנה מהיום ולא חושב על מחר.


לקראת החזרה הביתה, באחד משני הערבים הנותרים ברומא, טיילנו ברחובות סביב מזרקת טרווי. ציפור קטנה לחשה לנו שאם פונים שמאלה ושוב שמאלה...  הלכנו. ממילא זה ליד המלון.
(תמונה מהרשת)

 Via Della Panetteria היא סימטא צרה מרוצפת חלוקי אבן כמו אין ספור סימטאות סביבה. תערובת של מסעדות עמוסות תיירים וחנויות עמוסות טי-שרטס עם הדפסי ciao roma, לתיירים שרוצים להביא משהו לילדים שהושארו בבית. במספר 41 יש מסעדה, למראית עין כמו כל המסעדות ברחוב. כמה שולחנות בחוץ, מפה משובצת ואנגלית רועשת שזורה בניסיונות כושלים לומר ספגטי-בולונייזֶה במבטא אמריקאי כבד.  בשלט הישן והדהוי מעל לכניסה  היה כתוב SORA LUCIA. משהו צלצל מוכר ונכנסתי להריח. הסנפתי ונפגעתי. גבר צעיר עמוס צלחות הפנה אלי מבט שואל כאילו לא יודע מה אני רוצה. אפשר שולחן לשעה תשע? שאלתי. תבוא, יהיה בסדר, ענה, אנחנו כבר נמצא משהו. בתשע התייצבנו, איך לא?
האמריקאים בחוץ התחלפו באמריקאים אחרים אבל ה"ספגיידי בולוניייזיי" במבטא אמריקאי כבד נשארו מגוכחים כמו כמה שעות קודם ואנחנו הובלנו אל שולחן פינתי קטן בפנים. מקום קטן וצפוף, קטן כמו  חדר ממוצע בדירת קבלן 4 וחצי חדרים ללא מעלית וצפוף כמו אותו חדר כשבאים גם שני חברים של הילד לשחק בפלייסטיישן. 7-6 שולחנות מכוסים במפה משובצת ירוק לבן כאילו היו אוהדים של מכבי חיפה, ואשה קטנה לבושה ג'ינס וטי-שרט, שבטוח כבר הגיעה לגבורות, מתרוצצת בין שני טורי השולחנות. מתרוצצת אמרתי? שטויות! היא רצה, מקפצת, מרחפת, מנתרת, שמה צלחת פסטה כאן, קאראף יין שם, קצת טעימה של משהו חדש מהמטבח לשולחן 4 וטירמיסו ל-2, פאולו – חשבון לחמש!!. רק את הריטאלין שלה, נראה ששכחה ליטול הבוקר. בשולחנות סביבנו רק איטלקים. שולחן אחד של חמישיה, אחר של זוג, כולם מרוצים ומשוחחים בחברות עם אותה היפראקטיבית אשר ננחש ונקרא לה לוצ'יה, שני זוגות שישבו בחוץ נכנסים ונפרדים ממנה בחיבוקים ונישוקים המעידים כאלף עדים על כך שזו לא הפעם הראשונה שלהם, ומן הסתם לא האחרונה. והאווירה בחדר פנימה היא אווירה של טראטוריה ביתית אוטנטית, בלי כחל ושרק ממש כמו LE TRE SPADE    שהיה לנו מנוי קבוע שם בצעירותנו, עם ג'ובאני השמן שהיה עושה חשבון בראש ורושם אותו על פיסת נייר מוכתמת, תמיד על בערך, והיינו מתעלמים מכך וחוזרים לשם ולו רק בגלל אותה טבחית שנראה כי היתה ההשראה של פליני לטאבאקאייה מהסרט אמארקורד...
amarcord
 אז נכון, זה היה מזלנו ששיחק לנו והמסעדה פנימה היתה מאוכלסת באיטלקים ומן הסתם אין זה כך תמיד, אבל עצם העובדה שאיטלקים באים לאכול, ולפי כל הסימנים גם חוזרים, במסעדה הממוקמת שתי פסיעות מהפונטנה די טרווי, די בכך בכדי להבין עד כמה אין זו מלכודת תיירים שכונתית.
למנה ראשונה, ואולי אף עיקרית, קיבלנו מבט על המסעדה. הסנפנו אותה, טרפנו אותה בכל חושינו, ופצחנו ב"שלא יגמר לעולם". לוח גדול על הקיר עליו כתוב תפריט היום, בצד השני תמונות הנכדים/ילדים של לוצ'יה ובנה.(הממלצר אף הוא)

אח"כ התחילו לנחות הצלחות על המפה המשובצת. על הברוסקטה עם העגבניות שום ושמ"ז התנפלנו כאילו לא ראינו אוכל כבר שלוש שעות והיא חוסלה ללא מצמוץ.
קראף של חצי רוסו דה-לה קאזה הונח לפנינו מבלי שנשאלנו. לא שאין שם יינות ממותגים, יש, ודאי שיש, אלא שלטעמי אין כמו יין פשוט להתאים לאווירה הכל כך ביתית הזו (ואת חגיגת היין האמיתית, חגיגה חגיגה, השארתי למחרת – לביקור המסורתי ב-cul de sac ).


בשביל הספגטי קארבונארה שאכלתי שם הייתי חוזר לשם כבר מחר (כאילו שצריך איזה ספגטי-פיתוי בשביל זה...) ורק מתוך התחשבות בקוראים הותיקים עשיתי אתנחתא קלה לצילום לפני שנגמרו. זו היתה קרבונארה כהלכתה וגברת לוצ'יה קיבלה את כל המחמאות. אתה יודע, אמרה לוצ'יה, זו נראית מנה כל כך פשוטה, אבל בשביל לעשותה כמו שצריך זה ממש לא פשוט. ואכן, למרות מה שרבים חושבים, המהדרין לא מכינים את המנה עם פאנצ'טה, (שפאק) [כלומר בשר/שומן מבטנו של חזיר] אלא מבשר לחי חזיר (guanciale). יש אפילו הטוענים שקארבונרה עם פאנצ'טה זה בכלל חמץ!


בצידו השני של השולחן הונחה צלחת פסטה א-לה גְריצָ'ה (gricia) שזו מנה די דומה, מנה אופיינית לאזור רומא, עשויה מפרושוטו/גוואנצ'לה (כנ"ל) עם פקורינו. לכאורה טעות בהזמנת שתי מנות דומות, למעשה חכמה למען שלום בית באשר בכך נמנעו ניסיונות שליחת מזלגות אל צידו האחר של השולחן, על כל הסכנות הטמונות בכך.
סאלטימבוקה א-לה רומאנה שמי שלא אכל כזו ברומא לא יצא ידי חובתו, ומי שלא אכל סלטימבוקה רכה טובלת ברוטב לימוני קטיפתי ועשיר אצל סורה לוצ'יה, לא אכל סלטימבוקה מימיו, ואסקלופ במרסלה מתקתקה מצידו השני של השולחן היוו את מנת הבשר. שתי המנות הן מהקלאסיקה של המטבח האיטלקי וכאן אפשר גם להבין למה. לא מנות מצוירות, לא שמעו מעולם על המילה "צילחות", אבל אמרקורד כבר אמרתי?



בין לבין, לוצ'יה מגישה לשולחן של החמישיה לידינו תותים טריים בשוקולד חם מומס. סתם, כי פתאום בא לה להכין את זה (לא מופיע בתפריט). מבט סקרני שלי, וכמו מאמה איטלקיה אמיתית, היא מפטירה רק רגע וחוזרת עם צלחת דומה, מניחה אותה במרכז השולחן ובטון של אידישע-מאמה אומרת לי – תאכל בני, תאכל.
למנה עיקרית הציע לנו הבן של לוצ'יה מהמבחר של המסעדה – פנה-קוטה, קרם קראמל, קרמה-קאטאלאן, טורטה-דלה-נונה ועוד. אבל למראה תבנית גדולה של טירמיסו מעשה בית, אשר מקסחים ממנה בשפאכטל מנה אחר מנה לא היה ספק במה נבחר. טירמיסו מהאגדות. קרמי, עדין, נימוח, כל הסופרלטיבים שאתם חושבים עליהם תופסים כאן. ענן קליל של קרם חלמון, קקאו ממעל ובישקוטים טבולים קלות בליקר קפה בבסיס, והרי לכם טירמיסו מעולם אחר. בוודאי לא תתפלאו לשמוע שגם בשבילו הייתי חוזר לשם כבר מחר.



בסוף, על לימונצ'לו וקפה, אני קורא ללוצ'יה – לא מבין דבר אחד, אני אומר לה, כבר עשרות פעמים שהייתי ברומא, תמיד באזור הזה, ואיך זה שמעולם לא נפגשנו עד היום? ובנקיטת חפץ נשבעתי לתקן את המעוות.

הדרך הקצרה בחזרה למלון היתה נפלאה. המזרקה, זוגות אוהבים חבוקים, ליתר בטחון זרקתי מטבע למזרקה.




SORA LUCIA
Via della Panetteria, 41/A ליד מזרקת טרווי


1/11/2011 - ציפור קטנה שחזרה לאחרונה מרומא, לחשה לי בשקט באוזן שממש לאחרונה התחלפו הבעלים וזה כבר לא מה שהיה. מזל שתפסתי אותם בדקה ה-90, אבל אני חושב שזה מחייב בדיקה אישית. ידווח. 

17 יוני, 2011

הגנה עצמית או יישום של חוק שי דרומי? דרוש פרקליט מנוסה


בעוד אני מתענג על מנת הרביולי המדהימה וכולי הבעה של הרקיע השביעי של הקולינריה, אני מבחין ביד חמושה במזלג המתקרבת אט אט לצלחת, זוממת על שוד של אי אלו רביולים. באינסטינקט בסיסי בריא נשלחה ידי אל הסכין ובחמת זעם  גרשה את היד הפולשת. השאלה עכשיו היא איך להסביר לקראביניירי שזו היתה בעצם הגנה עצמית, או אולי מדויק יותר, זה היה יישום של חוק שי דרומי להגנה על רכושך מפני פולשים. או שאולי ניסיון  לקחת ממני רביולי ללא רשות, זה בכלל בבחינת ניסיון התאבדות? מבוקש פרקליט מבריק להבהרות והסברים....
את ההמלצה על המסעדה על המסעדה קיבלתי ממישהו שאני לא ממש מכיר. בד"כ אני פוסל על הסף המלצות מאנשים שאני לא מכיר אותם ואת טעמם, אבל הפעם היה משהו שאמר לי ככה, בשקט בשקט, שיש דברים בגו. סביר להניח שהמשהו הזה היה כוכב מישלן המאיר בשמי המסעדה.
המידע המוקדם כלל גם את העובדה שג'יג'י, אחד משלושת האחים לבית פרארה – בעלי המקום – הוא אחד ממעריציה הגדולים של מדינת ישראל ונוהג להגיע לכאן לפחות אחת לשנה. לאור זאת לא הופתעתי כשבמייל התשובה להזמנת המקום הוא סיים במילה SHALOM לא לפני שהבטיח לשמור לנו את השולחן הכי טוב במסעדה.
טלפון לבירור מיקום מדויק (טעות ב GPS, ר' הערה בסוף) מסתיים לאחר הסבר מדויק במילה LEHITRAOT, ותוך דקות אנחנו נפגשים עם טיפוס שמנמן עם חיוך מרוח מאוזן לאוזן ושוב "שלום" חם ולבבי. (בשיחה שהתפתחה בתום הערב, מתבררים פרטים מענינים על הקהילה היהודית בעיירה מאיורי במאה ה-14 ועל פועלו של ג'יג'י לחקר תולדותיה, אלא שזה לא שייך לאוכל)
המסעדה ממוקמת על שפיצו של צוק (מיגדלור בעברו הרחוק יתר) המשקיף על פני המפרץ. הצוק, מכיוון הים, נראה (כך אומרים) כמו ראש של דוב, ומכאן שם המסעדה – "המיגדלור של ראש הדוב". מבנה מודרני מפואר עם קיר זכוכית ענק המשקיף במבט פנורמי רחב זווית על פני המפרץ. אורות העיירה מאיורי ורחוק יותר גם אורותיה של אמאלפי נשקפים מבעד לקיר הזכוכית ומנקדים את הלילה במאות נקודות אור זעירות כמו נחיל גחליליות רחוקות.

כפי שג'יג'י הבטיח בעת ההזמנה, נשמר עבורנו שולחן המשקיף אל הנוף הזה, וכשפנינו אל החלון הענק יכולנו להנות משילוב הנוף ודמותנו המשתקפת בחלון


המסעדה מתנהלת לפי כל גינוני וכללי הטקס עם מלצר צמוד, ער וקשוב לכל פיפס. את המפית לברכיים נוטל ה"מפיתיֶיה" (יעני מלצר המפיות) עם מלקחיים עשויים כף ומזלג פורש ומניח את המפית במיומנות ראויה לציון על הברכיים (ולוקח אותה באותה מיומנות בתום הארוחה). אח"כ עולה למרכז הבמה מלצר הלחם ומציג בפנינו מגש ובו כשמונה סוגי לחמניות – עם זיתים, עם בצל, גבינה, רוזמרין, פרושוטו, ועוד שאיני זוכר, הוא מניח שתיים לדגימה על צלוחית הלחם האישית וכמו יין או מים – כשהצלוחית מתרוקנת הוא שם זוג לחמניות חדש, בטעם אחר.
חבל להכביר במילים על המנות שהוגשו, התמונות מדברות בעד עצמן ורק מעט הסברים.
בזמן ההתלבטות והעיון בתפריט מוגש amuse bouche – טריו של נתח טונה צרובה, יוגורט בופאלה עם פרורי משהו למעלה וכדור ריקוטה מתובלת משומשמת ומעוטרת בעגבנית שרי צרובה. לא שהיינו זקוקים לכך, אבל זה פתח את התיאבון.


לראשונה מנת רביולי עשויים בצק דקיק עד שקוף, במילוי בשר בקר על מצע של קונפי עגבניות שרי ונגיעות תמצית תרד ושמ"ז, מעוטר בעלים של פרחי קישוא ועלי בזיליקום מטוגנים קלות עד קריספיות ובפילחי פרמיג'אנו. מנה מהממת אשר רק בשבילה הייתי מגדיר את המסעדה כ"שווה נסיעה מיוחדת". (וגם הצדיקה הסתכנות ברצח כאמור בפתיח).

לסקונדו – בצד של הדגים היה דג (בקלה?) ברוטב לימון ופול. הצד של הבשר לא טעם את זה והצד של הדגים אמר שהיה בסדר אבל לא נרשמה התלהבות עד כדי חזרה למסעדה רק בשביל זה.

בצד של הבשר הונחה צלחת עם שני נתחי פילה עסיסי ועשוי במידה הנכונה גם מבלי שנשאלנו, עם שני גבעולי אספרגוס כמו שני טילים מוכנים לירי, פלחי תפו"א ונגיעות פרושוטו. מנה מצוינת, אבל הרי צריך להיות ממש אנטישמי בשביל לקלקל נתח פילה מיושן כראוי, ולא התגלתה כאן איזו הברקה מיוחדת של השף שתקפיץ את המנה למשהו שלא ראית במקומות אחרים בהם נותנים לפילה את הכבוד הראוי (ושלא יהיה מקום לספק – מנה מצוינת לאוהבי בשר! והשאלה הפילוסופית - האם בשר מעולה צריך בכלל שידרוג והקפצה ע"י איזה גימיק של שף? לדעתי האישית לא!).

קדם קינוח של תותים, קרם פיסטקיו (אם אני זוכר נכון) ושטרויזל הוגש ע"ח הבית בעוד אנחנו מתלבטים לגבי המנה העיקרית

לעיקריות – בצד הרחוק של השולחן (אבל לא יותר רחוק מארכה של כפית) – כיאה לאזור בו הלימונים נראים כמו אשכוליות - טריו לימונים : קרם קרמל-לימון, סורבה לימון וסנדביץ מוס לימון, ובצד הקרוב של השולחן קינוח הבית – קרמוס תותים וגלידת רוזמרין בתוך גליל שוקולד על קולי פירות יער.






עם הקפה הוגשו פטיפורים מעשה ידיהם להתפאר של האחים פרארה.

מבחר יינות מכובד ועשיר. אנחנו הלכנו על יין מאזור אוולינו, כמעט מקומי, אשר אהבנו מאד. צר לי, אבל בגלל הגרמני ההוא... מה היה שמו?....  אהה – אלצהיימר, כן,  בגללו (אלצהיימר-נעורים כמובן) אני לא יכול לספר מה שם היין.
התפריט מציע תפריט טעימות ב  120, תפריט "קבוע" ים או יבשה ב-60 € ואם תלכו אה-לה-קארט תשלמו בערך 60-80 € על 3 מנות, לא כולל נוזלים.


Il faro di Capo D'Orso
Via D.Taiani, 48
84010 Maiori (SA)
Costiera Amalfitana - Italia
Tel. +39 089 877022
Fax +39 089 852360


אתר המסעדה       אבל כאן יותר מפורט (באיטלקית)

לידיעת משתמשי GPS, נכון לרגע כתיבת שורות אלה יש טעות בתכנה והמכשיר יביא אתכם לעיקול דרך סתמי על הדרך (הנכונה), כ-3 ק"מ לפני המסעדה (לפני – אם באים מכיוון מאיורי ואמאלפי), כנ"ל במפות גוגל. המסעדה מודעת לכך וביקשו כבר מזמן לתקן את זה. 

26 מרץ, 2011

על נוסטלגיה, לובסטרים ומה שבאמצע


(חוב ישן על מקום שמבחינתי הפך למוסד)

כשהייתי בהשתלמות במילאנו, הייתי עובר כל בוקר בטראם מספר 24 לאורך רחוב ריפאמונטי. איפשהו לאורך הרחוב הארוך היינו חולפים על פני סימטה קטנה היוצאת מהרחוב הזה, רחוב ואנוצ'י. בכל בוקר כשהייתי חולף על פני הסימטה (וזה קרה גם לעת ערב בדרך חזור) היו עולים בפי טעמיה של המסעדה – la Trattoria del pescatore – המפארת את הסימטה החשוכה כבר אי אלו שנים ואולי אף יותר וגל של נוסטלגיה וגעגועים לחברים בארץ היה מציף אותי. על המסעדה הזו שמענו מאלברטו לפני אי אלו שנים ומאז הפכה לציון דרך חובה בכל ביקור במילאנו.  
אלברט גדל ביפו, ליתר דיוק גדל על יפו. על מורשת יפו. לימים ארז את המזוודות ומסיבה שרק הוא יודע, נחת במילאנו, התמקם והתערה בה, והפך לאלברטו. לא יודע אם מצא את מזלו שחיפש שם, אבל הוא מצא (בין השאר) פאב על גדות תעלת הנאביליו והפך חלק מחיי הלילה של מילאנו. אח"כ הוא תפס יותר רצינות, נדד למקומות אחרים ויצא מתמונות חיינו. אבל בתקופת מילאנו שלו, היינו נפגשים מידי ביקור במילאנו ולומדים ממנו על החדשות הקולינאריות של העיר.
באחת הפעמים לקח אותנו אלברטו לאכול אצל הפֶּסְקָטורֶה. מסעדת דגים סרדינית אוטנטית הוא אמר. לא גורמה, לא פלצנות אלא אוכל טוב ללא גינונים. כך החל סיפור אהבה בינינו לבין ה"פֶּשקָטור" כפי שדבק בו הכינוי במהלך השנים, וביקור במילנו לא היה מושלם אם לא ערכנו ביקור בסימטא הקטנה ולא כירסמנו קצת פירות (ים) העונה. עד כדי כך הפכה המסעדה ל-must, שבאחת ההזדמנוניות בהן נסעו חברים לאיטליה וידענו שיעבירו ערב אחד במילאנו, הזמנו בודאות של מאה אחוז מקום במסעדה לאותו ערב ואח"כ נחתנו במפתיע במילאנו, חיכינו באפלולית חדר המדרגות של הבית ממול המסעדה ולאחר שוידאנו שהם כבר בפנים נכנסנו בנונ-שאלאנטיות והתיישבנו ליד השולחן. ההמשך כבר שייך לסרט אחר, אבל עד היום כשאנחנו משוחחים משני עברי חו"ל, הצד השני מעיף מבטים לימין ולשמאל, ממתין לראות מאיזה חדר מדרגות אפל אגיח.
לקראת הנסיעה האחרונה למילאנו אמר לי דובי: "אני דואג למלון, אתה תדאג למסעדות!" כמובן שאחת מהמסעדות היתה חייבת להיות הפסקטורה, כל השאר לשיקול דעתי.

כמו פעמים רבות בעבר, כאילו שלא חלפו כבר שנים מהפעם הראשונה, אורות המונית מפלחים את אפילת הסימטא והיא נעצרת בפתחה המואר של המסעדה. תחושה של מי ששב הביתה מרחיבה את הלב.
  בכניסה, ליד הדלפק, אותו שולחן עמוס בפתיתי קרח עליהם מועמסים לעייפה כל טוב הים ואתה בקושי עומד בפיתוי שלא להושיט יד, ללקט דוגמיות ולבקש במטבח שיכינו לך משהו, ככה, רק לנשנש עד שיגיע התאחלס. אותם קירות לבנים מחוספסים של האולם הראשי המלא מפה לפה (תרתי משמע), אותו בעל בית מסתובב בין האולמות ואפילו אותם מלצרים, או לפחות חלקם. אנחנו מובלים אחר כבוד לאחד החדרים הפנימיים, חולפים בדרכנו על פני המטבח אשר כמו תחנת הרכבת centrale  , המלצרים אצים רצים, נכנסים, יוצאים, ממהרים, מוציאים מגשים עמוסים ומחזירים צלחות נקיות.

על כל השולחנות כבר מונחים ככרות לחם ביתי עם קרום מתפצפץ ומתפורר, חתוכים עד למחצית דרכן של פרוסות עבות ולא נותר אלא לקרוע מהככר נתחי לחם גסים, להטביע אותם ברוטב זה או אחר, לנגב את הצלחות למשעי ולקינוח ללקט את הפירורים שנותרו על המפה הלבנה. לכאורה רק לחם, למעשה ל—ח—ם!!!
קצת שאריות בצלחת, הרבה לחם על השולחן
אנג'לה או אולי קרלה או פרנצ'סקה וזה לא ממש משנה, הציעה לנו את התפריט. "מיותר", אמרנו לה, "תביאי כל מיני דברים לפתיחה ואח"כ astici alla catalana,  רוצה לומר נתחי לובסטר עם עגבניות טריות ובצל, אשר ללא מנה זו לא יצאנו ידי חובתנו.
astici alla catalana

tagliata di tonno
נתחי טונה צרובה


עד שאנג'לה משלימה את משימתה, אני סוקר את שפע הפירות דגים ושאר שרצים שנותנים מופע מדהים של בלט על על הקרח בדלפק שבכניסה.



אני חוזר לשולחן שלנו, קורע מהלחם ומנשנש פרוסה, מלקט פירורים מהמפה הלבנה. ככה סתם עד ש..
בינתיים אני מסתכל סביבי. שולחנות פשוטים, מפות לבנות, צפיפות, רעש וחום. בשולחן אחד מקשקשים על כדורגל, בשני פוצח מישהו בשיר ופניהם של המסובים אומרים שירה ועונג. בשולחן ממול המצלמה יושבים כמה אנשים, טומנים ידיהם עמוק בצלחת, קורעים מהלחם וטובלים אותו עמוק ברוטב המתובל כאילו גם הם גדלו על ניגוב חומוס, ופיהם נוטף רוטב אדמדם ואושר.
 משהוחזרו הצלחות נקיות למשעי מתחיל הריטואל הקבוע עם בקבוק לימונצ'לו ביתי ו- liquore di mirto  (ליקר מפירות יער אופייני לסרדיניה)  אנג'לה מניחה לפנינו חריץ גבינה גדול ובכף מפוררת לנו לצלחת מהגבינה הזו. עוד כף ועוד כף, עוד לימונצ'לו ועוד מירטו, ועוד מירטו ועוד מירטו...  מפלס האלכוהול בדם כבר עבר מזמן את הקו האדום העליון.

בדרך חזרה למלון אני מלהג עם נהג המונית על פוליטיקה ועל ברלוסקוני ואהבותיו. עד שאנחנו מגיעים למלון גמרנו כבר לתקן את העולם ואנחנו נפרדים בחיבוק של רעים לנשק. 

Trattoria dal Pescatore
Via Vannucci 5
Milano (off Porta Romana)
TEL: 02 58 320 452
MM 3 (porta romana / crocetta)
Tram 24
סגור יום א

25 נובמבר, 2010

כל הדרכים הן מובילות לרומא

- צריך לנסוע לאיפשהו, אמר מישהו מאיתנו
- ואללה, וצריך גם לגוון קצת, אמסטרדם. נראה לי מתאים.
כך התחלנו את ההכנות לנסיעה, הפעם לאמסטרדם. טיסות, מלונות, בגדים חמים... בגדים חמים?! מה זה נסיעה לסקי??... מה, נפלנו על הראש? אז הזמנו מקום על LY383 לרומא.
- תגיד לי אתם שרוטים? שאל מישהו. לא נמאס לכם מהאיטליה הזו? מה אתה בכלל מוצא שם?
- זהו, שאני אולי לא יודע מה אני מוצא שם, אבל זה ממש כיף לחפש... וחוץ מזה, כן, אני שרוט בנקודה הזו. גם בנקודה הזו.
לחזור לרומא זה כמו לחזור הביתה. האמת היא שרומא לא היתה מעולם בית, לא כמו בולוניה שהיא ה-בית בהא' הידיעה, או אפילו מילאנו ששודרגה בשנה שעברה לרמת בית קטן בערבה והיא כבר יותר בית מרומא. אבל רומא משלבת בה כמעט את כל מה שאני אוהב באיטליה. בכל פעם שאני מהלך בסמטאותיה, במשולש התחום בין פיאצה נבונה, פיאצה די ספאניה ומזרקת טרווי, אני מרגיש איזו תחושה חמימה בבטן, בלוטות הנוסטלגיה פועלות במלוא המרץ ואני כמעט ופורץ בקולולו מסתלסל. ונוסטלגיה זו מילת המפתח. כמעט לא מחפש שם חידושים, רק רוצה להתרפק על זיכרונות, על טעמי המטבח הביתי, על הרומנטיקה של לפני 30-35 שנה, כשאיטליה היתה באמת הבית שלי, כשעל לוחית הרישוי השחורה של המכוניות היה כתוב Roma או BO או MI וידעת מיד שזה איטלקי ולא איזה לוחית לבנה אנונימית שצריך זכוכית מגדלת בשביל להבחין אם זה אוסטרי או איטלקי או גרמני רחמנא ליצלן (פעם נסעתי בטוסקנה עם אִיווֹ, איטלקי מבוגר שהיה אז בשנות ה-70 שלו, והוא קיטר על השינוי של לוחיות הרישוי. "נוסע לפני מישהו ואני לא יודע מאיפה הוא - כך איוו - אולי הוא מסיציליה?". והוא היה רציני כמו שרק מי שמספר לך את תולדות משפחתו עד שנת 1600 ומשהו יכול להיות רציני)



ואם במכוניות עסקינן, אז עם כל הכיף שבפרארי חדישה, גם לנצ'יה ענתיקה נוצצת לא פחות. לנהוג בפרארי זה אולי מרגש יותר, אבל הלנצ'יה הישנה עושה יותר חם בלב. עובדה שהנזיר מכר את הפרארי שלו. ככה גם נסיעה לרומא, 90% של רומנטיקה ונוסטלגיה, 10% חידושים. ככה רומא עושה לי את זה.



בעיקר בתקופת הסתיו רומא עושה לי את זה.
להסתובב בסימטאות מרוצפות חלוקי אבן וכף הרגל כאילו מתגעגעת למעידות הקטנות האלה בחריצי המדרכת, הכביסה התלויה בין צידי הרחוב ממעל, להיזכר בימים עברו למראה השלטים הישנים על החנויות, אפילו ה-T הכחול והבנאלי בחנויות הטבאקי גורם לאיזו צביטה קלה בלב, מזכיר לי איך היינו יורדים מידי יום לבר-טבאקי השכונתי של ג'אני, מחסלים פיאדינה עם פרושוטו, קפוצ'ינו או צ'וקולטה סמיכה ומסתופפים סביב זקני השכונה המשחקים בריסקולה (משחק קלפים עממי) או מסתכלים בכדורגל, מקללים בדיאלקט בולונייזי עסיסי את השופט הבנזונה.



לראות את המסעדות הקטנות לאורך הסימטאות, פנסי תאורה ועמודי-תנורי חימום מפיצים אור צהוב וחום נעים ולחשוב שאלו כמעט אותן מסעדות משכבר הימים, כמו בסרטי שחור לבן על רומא של שנות ה-60, ממש כמו אותו זוג זקנים היושבים על ספסל לעת ערב, מסתכלים על העוברים ושבים, אך מבחינתם לא השתנה דבר והם עוד בסרט השחור לבן כאילו אין היום.




בעיקר בסתיו רומא עושה לי את זה.
כשמוכרי הערמונים כבר מפוזרים על פני העיר, חוסמים כל מבואה וכל סימטא כאילו היו לוחמי דובדבן או משהו הסוגרים על כל מוצאותיו של אזור בו מסתתר מישהו, והערמונים הקלויים מפיצים ריח קלוי וחמים של חורף, ריח של חוצלארץ.
כאשר הגשם הקל שירד רק לפני מספר דקות ניקה את האוויר, שטף את המדרכות והעיר המצוחצחת משתקפת בשלוליות ואנחנו מדלגים על כל השלוליות ועיר ב(אחרי ה)גשם שחה לנו ככה – החיים יפים כדאי לכם לחיות.
בעיקר בסתיו, כשעלי שלכת נושרים לאט, ורוח ערב לוחש בלאט, לך נערה זו מנגינה של סתיו.





בעיקר בסתיו, כשהשווקים והמסעדות עמוסים בפורצי'יני טריות, כשבשוק ניתן לראות טרטופי שחורות ובתפריטי המסעדות גם טרטופו לבן עם פרסומת צמודה של בנק משכנתאות (מנה פסטה עם טרטופו לבן עלתה 50€. מנה אחת, לא ארוחה, שלא יהיו אי הבנות). והשחור של הטרטופו מאפיל על צבעוניות השוק ואתה מבין למה שחור זה יפה.
להרגיש בבית זו מילת המפתח על רומא.
להרגיש בבית זה להיכנס ל"ארמנדו" שכבר אכלת שם אי אלו פעמים וריח הטרטופו מהפעם הקודמת עדיין עומד באף מאז, אפילו שחלפו כבר כמה שנים. להיכנס ולראות שהתפריט כמעט לא השתנה. לראות שאגוסטרלו עדיין עושה קרבונרה מהסרטים, כזו שאולי רק זו של המנזה באוניברסיטה היתה טובה יותר. לראות שבפיאסקטריה הקטנה ב-via della croce עדיין צפוף צפוף בצהריים ורק שערותיו של בעל הבית הלבינו קצת.
זה להיכנס ל"קול דה סק" ולראות ש-1500 סוגי היין עדיין מונחים על המדפים, ורשת הביטחון שבקצות המדפים עדיין במקומה ומגינה על היושבים מתחת למדפים. להזמין מה שבא לך, ולראות אח"כ כשחוזרים לארץ שלמרות שלא זכרת, זה בדיוק מה שהזמנת בפעם הקודמת.
לעבור ליד פיצרית הבאפטו, זו שמוגדרת כהכי טובה ברומא (יש דבר כזה בכלל?) ולראות שהתור בחוץ מתארך עד לסימטה הבאה, ללכת לפיצריה מונטה קרלו הסמוכה, להנות, ללקק את השפתים ולזרוק כלאחר יד "כן, אבל הפיצה של הבאפטו יותר טובה".
להכריז שפיצה אל-טראנצ'ו, זו שחותכים לך חתיכה מהמגש, זה לא פיצה, אבל ללכת בהחבא ל"פיצה פלאנט", רק כדי לחטוף משהו עד האוכל, ולהתמלא בפיצה מעולה, בצק דקיק פריך, שפע של "על הפיצה", לנגב את הפה מהשאריות ולקוות שאף אחד שמכיר אותך לא יראה שאתה יוצא משם.


לאכול גלידה ב"לה-פאלמה" לד הפנתיאון, לעבור ל"ג'וליטי" הסמוכה, לדגום שוב וכמו תמיד להחליט שלא ניתן להחליט מי יותר טובה ומחר נעשה עוד סיבוב כדי להחליט. כאילו שלא ניסינו את התרגיל השקוף הזה כבר אני לא יודע כמה פעמים וכאילו לא נחזור עליו גם בשנה הבאה אי"ה..
להרגיש בבית זה להיכנס לבר-יין ב- via della croce, לשבת על כוס יין ולראות כדורגל, לתפוס שיחה עם מי שיושב לידך על הבר ובסוף הערב אנחנו נפרדים בחיבוק וב"להתראות אח-שלי".



(חזרנו גם ל"אוסטריה דר בלי"  בטרסטברה ונבדקו לראשונה גם טוליו על פי המלצה וירטואלית, ובה-גטו, מסעדה מושתתת על מטבחם הכשר של יהודי רומא אבל בפועל משמשת בית לאוהבי הפלאפל והחומוס)


אז כן, יש לי שריטה עמוקה. באיטליה בכלל וברומא בפרט אני רוצה לחזור לאהבות שלי הישנות, להתרפק על נוסטלגיה לחשוב שהכל עדיין כמו חופשה ברומא עם אודרי הפבורן וגרגורי פק (1953) ולהימרח כמו רומן רומנטי שישאיר לי טעם עד הפעם הבאה.


ואי אפשר בלי, ובכוונה בגירסא הכי נוסטלגית שמצאתי עם מאריו לאנצה


<

ARRIVEDERCI ROMA
GOOD BYE
AU REVOIR