פותחים שולחן עם יובל בן שושן

זה בערך איזה 30 שנה שדіבי, חבר ילדות שלי, ואני כרתנו ברית עולם עם בכחוס. במשך השנים ביקרנו בעשרות יקבים, בארץ ובאירופה, עשינו טיולי יין, טעמנו מאות יינות, ושמענו אלפי "פללופפפ" של חליצת פקקים.
גם בתקופה שהייתי במילאנו לא נתנו לאלפי ק"מ שהפרידו בינינו לשנות את ההרגלים, והודות לסקייפ היינו שלושתנו – דובי, אני ובכחוס - נפגשים וירטואלית מידי מספר ימים, אני עם כוס יין במילאנו ודובי עם כוס משלו בביתו בארץ ובכחוס מחייך בהנאה. כמובן שנשמרו כל כללי הטקס של מזיגת היין, כל אחד לעצמו, עם דיווח מפורט בשידור חי אחד לשני על איזה יין נמזג ומה דעתנו עליו.
באחד הימים, בעוד אני מתענג על דולצ'טו ד'אלבה קליל שהתאים לחום של אותם ימים, אני מבחין במסך המחשב שהתווית בבקבוק ליד דובי אינה מוכרת לי.
- הופה!! אמרתי לעצמי (ולדובי), גילית יין חדש, הה?
- כן! עונה הקול מעבר לסקייפ, יש כוכב חדש!
- ?
- חכה כשתחזור ארצה. יש לי הפתעות בשבילך.
- ??
- תזדיין בסבלנות! אמר ולא יסף.

לימים חזרתי ארצה וכהרגלנו בקודש נפגשנו על בקבוק יין ומשהו לכרסם. על השולחן עמד בקבוק ללא תווית, עם כיתוב בטוש זהוב ישירות על הבקבוק "בן-שושן, קברנה 2006". אהבה חדשה נולדה. יין אדום כהה, ריח פירותי עז עם גוון קל של עץ, גוף מלא, ארומה מצוינת. בשבועות הבאים היה היין הזה (גם עם תווית וגם ללא תווית) יין הבית שלנו, לפחות כשישבנו אצלו, ובכל פעם מחדש היתה התלהבות והערות שזה אחלה יין. כמובן שדרשתי לדעת פרטים. וכמובן שלא היה צריך ללחוץ הרבה על דובי בשביל לספר לי על יקב הבוטיק הזה בקיבוץ ברור חיל, שהתגלה לו כמעט במקרה. מאז הוא ביקר בו מספר פעמים וסיכמנו שצריך לארגן ביקור נוסף, ויפה שעה אחת קודם.
לפני מספר ימים שמנו (5 חברים) פעמינו דרומה. יובל בן שושן (הבעלים והיינן) המתין לנו כשבאמתחתו 2 חלות טריות לקרוע מהן וכמה גבינות וירקות בשביל ליד היין, וכאן החלה החגיגה.
"אולם התצוגה והטעימות" – כפי שנהוג לקרוא לזה – נמצא במעמקי מקלט אפלולי וקריר מתחילת שנות החמישים, תקופת הפידאיונים שהיו מסתננים מרצועת עזה, ושם במעמקי המקלט היו מלינים בלילות קשים את ילדי הקיבוץ. עם השנים המקלט עמד שומם עד שקם יובל בן שושן אימץ את המקלט למטרותיו הנעלות והחל להלין במקלט את "ילדיו". [ובתקופת "עופרת יצוקה" זכרו למקלט חסד נעוריו ואת המטרה לשמה הוקם. איזה שינוי בתנאי המיקלוט שזכו להם ילדי שנות החמישים לאלו של ילדי שנות האלפיים.... ].

באחד מחדרי המקלט ספוני בטון יצוק ומשורגי מוטות ברזל, עומד שולחן רחב וכבד ובירכתי החדר – מספר מדפים עם שורת בקבוקים שוכבים עליהם ומעלים אבק. "אלה היינות הותיקים" אמר יובל. בינתיים הונחה התקרובת על השולחן, ויובל שלף מאי שם מספר בקבוקים. – שיראז, מרלו, קב"ס-מרלו, קב"ס, כולם מבציר 2006-7. התחלנו בשיראז, וזה ליווה את סיפוריו של יובל על תחילת הדרך. הוא, יובל, אגרונום, בוגר הפקולטה לחקלאות ברחובות, רופא פלפלים ואוהב גפן. אי שם ב-95 החל להכין יין. הוא פנה לכורם באזור עבדת (כן, עבדת שבנגב, לא כרם בן זמרה או כרם גלילית אחרת) ואמר לכורם – "אני חושב שאני יודע להכין יין, אבל אין לי כסף לקנות ענבים. אשלם לך ביין תמורת הענבים". עיסקת בארטר. לימים הסתבר לכורם כי היתה זו אחת העיסקאות הטובות שעשה בחייו. עד כדי כך היתה העיסקה (קרי איכות היין) טובה עד שהכורם עצמו בא ליובל והציע לדלל את הגפנים, ולדלל את אשכולות הענבים [הסבר: גפנים צפופות, עתירות באשכולות ענבים – זה פוגע באיכות היין. גפנים מדוללות לדונם אדמה, מדוללות אשכולות - יש פחות יין אבל יותר איכותי. ותמיד יש מאבק סמוי בין הכורם הרוצה כמות (יותר יין - יותר כסף) לבין היינן המעונין באיכות ורוצה לדלל]. וכך המשיך יובל והפליג בסיפורי יין וסיפורי היקב הקטן שלו (12000 בקבוקים לשנה), ואנחנו הפלגנו ביינות עצמם.

הענבים (כיום) מקורם הן בגליל – כפר שמאי – והן ברמת עבדת שבנגב. מיושנים כשנה בחביות אלון צרפתי / אמריקאי ("שימו לב להבדל בין המרלו לקב"ס-מרלו" מסב את תשומת ליבנו יובל, על מנת להדגיש את ההבדל בין טעמי האלון הצרפתי לאמריקאי ה"ונילי" יותר), כשיובל מקפיד שלא יתיישנו זמן רב מידי בחבית, ולא יספגו יותר מדי טעמי עץ על מנת לשמר את אופי הטרואר של הנגב, ובצניעותי הרבה – הוא עושה בחכמה ומעניק ליינות (הדרומיים) את ייחודם, מבלי לאבד את העץ. כשגם הקב"ס הולך ואוזל, מושיט יובל ידו לאחור ושולף ממדף הוותיקים שמאחוריו בקבוק נטול תווית – קב"ס-מרלו 2001. לפני שאמרנו מילה הזהיר שהבקבוקים הוותיקים אינם למכירה, אלא מיועדים רק לחברים. ואנחנו? לא חברים? אוקיי. בקבוק אחד לאיש, הקציב לנו יובל. נשמה טובה...

אח"כ פנינו לחדר אחר שם נמים את שנתם עוד אי אלו בקבוקים מאובקים מאותו מבחר, והותרנו מאחורינו שולחן עם פירורי חלה לשבת, זנב גבינה וותיקה ו-6 בקבוקים ריקים. הנהג שבינינו התפלל שלא נפגוש במשטרת התנועה... האחרים התפללו שלא ניתקל בנהג שתוי ממול...
לפני שעזבנו, עברנו לאגף הקופה הרושמת, נהנינו לראות את אוסף המדליות שהיקב זכה והעמסנו ארגזים ככל שהיה מקום בלנדקרוזר.

וכמו האמפרי בוגארט בקזבלנקה – זוהי תחילתה של ידידות מופלאה.

יקב בן שושן, קיבוץ ברור חיל.
לתאום – יובל: 054-6744161

עשב השדה על השולחן. (אל אסיל, כפר ראמה)

בסה"כ רצינו לאכול צהרים בשבת בדרכנו הביתה מהצפון, ורצוי מסעדה ערבית. בדיאנה אמרו לא לפני 16:30. גם באל באבור לא היה מקום קודם. בלימוזין, אפילו שלא עונה להגדרה האטנית הנ"ל היו מוכנים לקבלנו לארוחת ערב חלומית. אבל אנחנו רצינו ארוחת צהרים בדרכנו הביתה מהצפון. ורצוי לפני הפקקים הגדולים. המשכנו ופינטזנו על אוכל ערבי בלאדי וזכרונות אהבה מהמטבח הכפרי הגלילי הציפו אותנו ככל שהרעב הציק וככל שנענינו בשלילה. ש
נזכרתי במשהו מעומעם ששמעתי לפני מספר שנים מפיה של ידידתי רֶנֶא שגדלה בכפר ראמה. לא זכרתי מה שמעתי וגם לא על איזו מסעדה. אבל בנסיבות אלה הימרתי על "אל-אסיל" ועל חו"ד טובה. זה כוחו של הפחד מפיתה-חומוס-צ'יפסלט לאורך הפקק המתמשך דרומה, לוקחים הימור. מוזר, חשבתי לעצמי כשהיגענו, כל כך הרבה פעמים עברתי על הכביש הזה והמסעדה לא נחרטה בזיכרוני. זכרתי את עזבה, אבל אל אסיל? כאילו שב-12 השנים שהיא קיימת, מעולם לא היתה במקום הזה כשעברתי. ש
מקום לא גדול כשחושבים על מסעדות דרכים ערביות בצפון (ע"ע צומת גולני), ללא הרבה תפאורה. חצר אחורית קטנה עם מספר שולחנות בכיף במזג אוויר טוב. למקרא התפריט התגברו הסיכויים שאכן שמעתי טוב על המקום. מעבר למנות מקובלות נראו מנות רבות שלא תמצאו בשום שיפודיה חומוסצ'יפסלט. שדות של צמחי בר על הצלחת. סלטים של עולש, גרגר נחלים, פרפחינה, חוביזה, מלוחייה ועוד כהנה וכהנה, לצד מג'דרה מבורגול, בורגול עם גרגרי חומוס, ותבשילי בשר בלתי מוכרים – שושברק, שייח-אל-מאחשי, ועוד. תפריט מפורט עם הרבה תמונות ניתן למצוא באתר המסעדה כאן. ש
בחור חביב ומחייך חיוך סימפטי הציע שיביא ממיטב תוצרת המטבח. מובן שהתמסרנו. תוך זמן קצר הובאו לשולחן מספר צלחות עם סלטים שאנסה לשחזר את רובם. ש
סלט חם של עולש מבושל עם בצל מטוגן, חובייזה, סלט גרגר נחלים, צלחות צלחות עם גזרי עלים שונים, מבושלים, מאודים, מוקפצים שהביאו לשולחן ארומה של שדה ירוק שלאחר הגשם. מג'דרה חומה מבורגול עם עדשים – חידוש מענין (וטעים) מהמג'דרה הרגילה שאנחנו מכירים, בורגול עם גרגרי חומוס ובצל מטוגן. היו עוד שאיני זוכר. כל הסלטים היו טריים, טעימים, ומפתיעים. ש
אח"כ הוגשה מנת חובה – שושברק, שהם כופתאות בצק קטנות ממולאות בבשר כבש טחון ומבושלות במרק יוגורט חמצמץ ומעובה. לא הספקתי לצלם לפני שנחטפו כמה מהם מהצלחת, אבל יצא טוב כי זה מבליט את סמיכות רוטב היוגורט. מנה מדהימה שלא היכרתי ואשמח מאד לחזור ולטעום ממנה. ש

חשווה – מנת אורז ועליה נתחי בשר כבש ובקר, צנוברים ושקדים, עשוי בתנור. מנה מאד טעימה עם תיבול בולט בבהראט עתיר קינמון (תבלין ששלט בחלק ניכר ממנות הבשר).
כופתה עם טחינה וכופתה עם עגבניות – שזה גירסה גלילית לסינייה המוכרת, כאשר הבשר הטובל ברוטבים השונים עשוי "לביבות" קטנות ושטוחות ולא מקשה אחת. בשר עסיסי, מה זה טעים.
שייח אל מאחשי – עוד אחת ממנות הדגל. (עם מנות הדגל שלהם אפשר לעשות טקס שלם ביום העצמאות) שאלה הם בייבי-קישואים, קטנטנים, ממולאים בבשר טחון וצנוברים ומבושלים במרק לבן חמצמץ, לא דומה לקודם, הפעם הוא אינו מעובה, יותר נוזלי, מוגש עם אורז מתובל (בכלל הרבה אורז רץ כאן).

לקינוח הוגשו ליד הקפה עוגיות תוצרת בית, כאלו בטעם אניס עדין (זרעוני שומר?), ואחרות, כאילו סתמיות, רכות ונימוחות.
כשקמנו, העפנו מבט למטבח (לא, בבקשה לא לצלם), וראינו מטבח נקי, סירים רוחשים, ואת אמירה, אשר על הסירים והבישולים, שהודתה בחיוך שובה לב למחמאותינו.

אהבנו, אהבנו, אהבנו. בטוח שנחזור.

כל הנ"ל ועוד כמה ששכחתי ניכו 75 ₪ מסועד, לפני שירות.

גישה נוחה למסעדה. אבל השירותים (הנקיים) כפי שאני ראיתי – לא נגישים. עם זאת באחד מאתרי האינטרנט כתוב שיש שירותי נכים. לא ראיתי, אבל גם לא חיפשתי.

*

*

עידכון, נובמבר 2008:

חזרנו. במשפט אחד - אוהב אבל פחות. ההגינות מחייבת לומר שהפעם היינו רק שנים כך שלא ניתן לטעום מהרבה מנות. השושברק היה פחות מלהיב. רוטב היוגורט היה מעט חמוץ מידי לטעמי, קצת הפריע. הבורגול עם גרגרי החומוס והבצל המטוגן היה עייף משהו (מיקרו???). בסה"כ נרשמה התלהבות פחותה מהפעם הראשונה, אך עדיין בבחינת שינוי מרענן ושווה, ובודאי למי שלא היה. וכשאהיה בפעם הבאה באזור? אולי אחפש משהו חדש.

אל-אסיל, על כביש עכו-צפת, מול כפר ראמה. טלפון 04-9587142