24 דצמבר, 2007

andouillettes - "interesting challenge "

נקרא לו פרנסואה. או ז'אק. זה לא ממש משנה, למרות שהוא נראה לי יותר כמו פרנסואה כשקיבל אותנו בחיוך רחב ואמר
bonsoir, monsieur-dame!!
הכל התחיל בעצם כשרפי אמר לי שליד הבית, ברחוב הקטן שמאחורי הכנסיה יש מסעדה חביבה העונה על דרישות האוכל הממוצעות ובמחירים שפויים. זה המשיך כששאלתי אותה אם בא לה מסעדה והיא ענתה בחיוב. הייתי צריך להראות שלמרות היותי תייר, אני מכיר פה ושם מסעדות, ואפילו אנונימיות, ובנונ-שאלאנטיות הפטרתי שיש כאן מסעדה מעבר לפינה שהיא בסדר גמור. היא חייכה חיוך ממזרי וזרקה משהו בסגנון "אוקיי, אם אתה מתעקש, הבמה כולה שלך...". אז הלכנו. י
בכניסה, ליד הבאנקט, עמדו מספר גברים, החזיקו כוס יין לבן ושוחחו בצרפתית שוטפת על עיניני דה ז'ורא עם גבר עב כרס אדום-לחיים וחותמת זקנקן מעטרת את סנטרו, לבוש חולצה משובצת וסינור לבן. מבט מהיר שמאלה, לעבר אולם האוכל, מגלה אולם מסעדה כמעט ריק, עם אור עמום, לוחות שחורים על הקירות ועליהם כתובים בגיר תפריט היום, יינות חדשים שזה מקרוב הגיעו וכו'. זוג אחד ליד שולחן פינתי קטן וגבר צעיר ובודד ליד שולחן גדול וריק כשלפניו צלחת קטנה של נקניקים פרוסים, בידו כוס יין אדום, ומבטו בוהה בחלל המסעדה. שאר השולחנות מיותמים. אווירה קרירה שמעלה בי מחשבות נוגות על התקדמות איטית לאחור. לא נורא, חשבתי לעצמי, יש עוד כל כך הרבה ימים בפריז, עוד נמצא איפה לתקן את הרושם. אבל פרנסואה, אותו עב הכרס בחולצה המשובצת, היה זריז ממני ובחיוך רחב אמר "בון-סואר מיסייה-דאם" והוליכנו אל עבר שולחן צדדי קטן עשוי עץ חום כהה נטול מפה. מאי שם הופיע בידיו לוח כמו אלה התלויים על הקיר, שחור, התפריט היומי כתוב בגיר לבן בכתב יד שבקושי ניתן לפענח, ופרנסואה העמידו על כיסא לידינו, "תבחרו כאוות נפשכם" אמר וליתר בטחון הניח על השולחן תפריט מלא, אה-לה-קארט. ש


עם הראשונות דווקא הסתדרתי לא רע. מרק דגים סמיך ו(הכי חשוב) חם. הבעיה התחילה כשביקשתי מפרנסואה להסביר לי לגבי המנה העיקרית. ש

להסביר מה זה מטוגן פריך היה קל, אם כי הקולות וההעוויות של פרנסואה כשניסה להדגים ולהשמיע אכילת משהו פריך, קריספי, העלו חיוך בצידו השני של השולחן (ולא רק), אבל היא לא פצתה פיה ולא ניסתה לעזור. השאירה אותי לשבור את שיני, כאילו אמרה "רצית לשחק אותה ידען – אז עד הסוף". התנחמתי בכך שגם פרנסואה שבר את שיניו בניסיון להשמיע קול מתפצפץ ופריך. את ה-"אנדוייט" הוא הגדיר כמשהו כמו נקניקיות עם בשר חזיר. הוגשה על גבי מצע של מעין גראטן תפו"א נקניקיה גדולה, עבה, בשרנית, עם עור מטוגן ומבריק, קריספי. נעיצת המזלג והסכין וביקוע העור השמיעו מין פצפוץ שכזה שהסיר כל ספק לגבי מה שפרנסואה התכוון, ובפנים חתיכות בשר קצוצות גס ומעלות אדים. אני מכניס לפה נתח מהביל מהנקניקיה וכל בשרי המסתורין הללו ממלאים את הפה בטעם עז וארומטי. טעים, זה אכן היה. אבל רגע, מה מפריע לי? הריח, כשאני מקרב לפה, ומן הסתם לאף, עוד נתח... היה בו משהו מוכר? או שאני טועה? זה מזכיר לי... לא, לא יכול להיות... בטח אני טועה... נכון שאצלנו בבראנז'ה לא מתרגשים מזה, אבל רבאק... זה בטח מישהו בשולחן ליד... כדי להימנע מתאורים שלי שיהיו בבחינת הודאה מבישה, הנה מה שכתוב בויקיפדיה
French andouillette, have an acquired taste and can be an interesting challenge even for adventurous eaters who don't object to the taste or aroma of feces.
גם אם אנשי הויקיפדיה הגזימו קצת בתאור (והכבוד שלי אומר שהם הגזימו), גם אם זה לא היה בדיוק פרק של אפקט הפחד (וזה לא היה) אלא שמץ של ריח, גם אם בחיי טעמתי כבר דברים מוזרים ומוחשיים יותר, זו הגדרה קצת סתמית "אתגר מעניין". ברור עכשיו מה היה פשר החיוך המסתורי שנמרח על פניה של המונה ליזה בצידו השני של השולחן כשהזמנתי את המנה. י
בינתיים המסעדה הלכה והתמלאה. זוג נוסף לשולחן ממול, חמישייה בשולחן אחר, עוד קבוצת חברים, עוד משפחה שלמה, ואפילו השולחן הגדול של הזאב הבודד התמלא בחבריו שעשו שמות בצלחת הנקניקים עד שפרנסואה הביא להם עוד ועוד. כך התמלאה המסעדה עד אפס מקום, פרנסואה וחברו, כרסו בין שינו אף הוא, לבוש בחולצה משובצת דומה וגם למתניו חגור סינור לבן ארוך, שניהם עבדו קשה להתרוצץ בין השולחנות, להציג על כסא את לוח התפריט היומי, להגיש ולפנות, עד שלא היה עוד במסעדה כיסא פנוי אחד לרפואה על מנת להעמיד עליו את לוח התפריט. כשהמונה ליזה קמה והלכה רגע לשירותים, עברתי לכסא שלה, כך שהייתי עם הפנים לכוון פְנים המסעדה. הסתכלתי על האנשים הנהנים, על פרנסואה וחברו המתרוצצים, על הלוחות על הקירות, על האנשים העומדים ליד הבאנקט ומשוחחים, נמלאתי תחושה נפלאה של כיף והייתי מה זה שמח שלא עשינו אחורה פנה בתחילת הערב... י
לקינוח הוגש קרם ברולה ביתי שטעמו עימי עד היום. כזה כמו שרק סבתות צרפתיות עושות. מוגש בצלוחית שטוחה ורחבה, קר בפנים עם שכבה דקיקה וחמה של הסוכר המתפצפצת בפה. הנה פרנסואה, ככה זה נשמע הפצפוץ הזה של הפריכות. בפעם הבאה תדגים זאת עם קרם ברולה. ואגב הדגמות, פרנסואה יקר, אם מחר יבקש מישהו הדגמה של הריח, איך תדגים לו? לו אתה פרנסואה -אלוהים, והלקוח אדם, זה היה נראה כך: י


סתם מסעדה אנונימית, כשיוצאים מהבית בפליקס-פור ימינה, מאחורי הכנסייה. י

אין תגובות: