13 אפריל, 2009

שקית נייר חומה עם כתמי שמן, על שולחן מכוסה במפה משובצת


שקית נייר חומה, מוכתמת בכתמי שמן, היתה מונחת על מפה משובצת. בשקית היו חתיכות קטנות של פוקצ'ה טריה שנאפתה זה עתה, ספוגה במידה הנכונה בשמן זית, מלח גס ועלי תבלין מצפים את הקליפה הזהובה. ליד השקית - בקבוק שמן זית וצנצנת בלסאמי. Un mezzo di rosso della casa הונח לצד השקית מבלי שנשאלנו.
על הקירות סביב כמה פוסטרים טפשיים, מבחר צנוע של בקבוקי יין, וגזרי עיתון ממוסגרים, עם כתבה כלשהי ותמונה של אשה זקנה, סינור לבן למתניה ושביס (אשר לימים ייקרא בנדנה) מכסה את שערה האפור. אני מניח שזו אמם (ז"ל?) של קלאודיה (שם בדוי) ואחיה אשר מנהלים כיום את הטראטורייה הזו.
סביב לשולחן הסמוך יושבת קבוצת חברים אשר נראה כי הם "קבועים" במקום. כמה גברים, כמה נשים (וכשיקומו ללכת יסתבר לנו כי גם כלב היה מתחת לשלחן) אשר יצאו לסיים ערב במקום "בטוח" עם אוכל ביתי. שניים מהם מספרים בגאווה רבה על חזיר הבר שצדו בסוף השבוע האחרון וכטוב ליבם באוכל וביין הם גם משתפים אותנו בסיפורים ולפתע אנחנו כמעט משפחה, ואם היו יודעים אז בטח כבר הייתי "אח שלו", וכבר כמעט קובעים לצאת בשבוע הבא לציד ביחד.
קלאודיה היא המבשלת (לא חס וחלילה שפית. סתם מבשלת, מקסימום טבחית), קטנה, שמנמונת, שיער קצוץ (מזכירה קצת את איילת לטוביץ במראה), מכנסי פפיטה (המעמד בכל זאת מחייב), בנדנה אדומה וכפכפי גומי. מבעד לחלון הגדול המשקיף למטבח אפשר לראות אותה מתרוצצת בין הסירים, בוחשת כאן, מקפיצה שם, מוסיפה קצת יין לסיר, שמ"ז למחבת, בוזקת פלפל, מלח או השד יודע מה, בימינה נותנת ערבוב אחרון ובשמאלה מוציאה לצלחות המונחות לפניה. מידי פעם היא יוצאת מן המטבח וגוערת באחיה שמשום מה נהנה יותר לגלוש באינטרנט מאשר למלצר. והוא, גופו הרחב נתון בחולצת T שהיתה פעם לבנה, כמו ילד נזוף פונה מבויש למטבח ועורם על זרועותיו צלחות עמוסות לא לפני שלוקח את המזלג האישי שלו השמור בפינה, ונועץ בסירים הרוחשים, טועם מכל הבא למזלג, מלקק שפתיו בהנאה ונראה כי הוא מברך עם כל נעיצת מזלג על כך שאחותו למדה משהו מאמם (שאם היא אכן ז"ל, אז היא בהחלט ראויה להיות זצוק"ל).
בעוד אנחנו מסתכלים סביב ומתרשמים מתרוקנת שקית הנייר החומה ואח-של-קלאודיה דואג למלאה מחדש ביחד עם צלחת גדולה עמוסה עד גדותיה בפרוסות נקניק טוסקאני עתיר שום, פרושוטו די-פארמה, פנצ'טה ופרוסות דקות של לארדו (פרוסות שומן מתובל). קלאודיה, שמכירה את מ' היטב, ניגשת ובחיוך שואלת מה להכין לנו היום (וגוערת באחיה ששכח, ובדיעבד אפשר לומר שלמזלנו שכח, להביא גם ממבחר הגבינות אותן קונה קלאודיה ישירות מהיצרן). זה לא משנה מה בדיוק הזמנו, וגם לא משנה מה בדיוק קיבלנו (האמת שאני בקושי זוכר מה היה בצד שלי של השולחן). הטאליוליני אל' אמאטריצ'נה שאני אכלתי היו חוויה והזכירו לי את מה שסיניורה וינייה הזקנה ששכרתי אצלה חדר בשנה א' של האוניברסיטה, היתה מכינה ונותנת לי לטעום מידי פעם (לעתים רחוקות מידי, בקמצנותה כי רבה). בישול ביתי אמיתי. אח"כ היתה צלחת גדולה של טאלייטה די מאנזו, עמוסה בנתחי בשר צרובים מבחוץ ואדומים ועסיסיים מבפנים ואשר כבר לא יכולתי לסיים עד תום, מה שגרם למבט זועף של קלאודיה (מזל שהוא שכח את הגבינות). קינוח היה, אבל רק בשולחן השכן, ונראה מבטיח.
אין לה שם לטראטוריה הזו. רק שלט קטן בחוץ, מואר באור צהוב קלוש, האומר Trattoria מלמד על המתרחש פנימה. כתובת דווקא יש, אבל מה זה משנה? אני סמוך ובטוח שיום אחד תסתובבו ברחובות מילאנו ועם חוש הריח שפיתחתם במשך השנים תמצאו בדיוק את הטראטוריה הזו. אפילו אם המפות על השולחן לא תהיינה משובצות, ובמטבח יעמוד דווקא טבח שיישבע לכם באימו הזקנה, שתהיה בריאה, וינסה להוכיח לכם בכל דרך שבכלל אין לו אחות. אבל תאמינו לי – זו תהיה אותה טראטורייה.

הוגש כמתאבן, כתבה ראשונה בסידרת מילאנו

אין תגובות: