19 יוני, 2009

אהובה שלי, אדומה שלי

אריק אינשטיין שר פעם על הפועל ת"א "אהובה שלי, אדומה שלי". בלי קשר להפועל ת"א, גם לי יש אהובה אדומה. קוראים אותה בולוניה, ובאיטליה זכתה למספר כינויים. אחד מהכינויים הוא Bologna la Rossa ז"א בולוניה האדומה. במקור, בשל צבע הבתים הבנויים בעיקרון מלבנים אדומות, או צבועים בצבעי טרה-קוטה אדמדמים, וגגותיהם מכוסים ברעפים אדומים. אדום הוא הצבע השולט כשאתם צופים על העיר ממרומי 97 המטרים ו-498 מדרגות העץ של מגדל ASINELLI, הגבוה מבין שני המגדלים הנטויים המהווים את סימלה של העיר, ואשר לידם המגדל בפיזה יכול לשמש אמת מידה ל-90 מעלות.


בשנים האחרונות הדביקו סיבה נוספת לכינוי "בולוניה האדומה", הגוון הפוליטי השולט בעיר, בקרב הסטודנטים ובכלל. כינוי אחר של בולוניה הוא Bologna la grassa, יעני בולוניה השמנה, וזאת בשל המטבח המעולה שלה, אולי הכי טוב באיטליה. לא אולי! בטוח! ושני הכינויים האלה השתלבו לי לאחרונה זה בזה.

כל מקום באיטליה עושה לי טוב. בולוניה עושה לי נפלא. בבולוניה, אני מרגיש כאילו חזרתי הביתה, תחושת חום וצביטה בלב ותחושה נעימה ובלתי מוגדרת בבטן. געגוע לפסטה טריה שהוכנה זה עתה, געגוע לטורטליני א-לה פׇנה, אל פאסטיצ'ו, קון-ראגו, אל-ברודו, געגוע ללאזנייה אמיתית, לטורטלוני ממולאים בגבינה, לגלידה של פורטה-סאראגוסה, לקארבונרה הכי טובה שאכלתי – במנזה של האוניברסיטה, לסנדוויצ'ים האגדיים של באר-וולף מנוחתו עדן. לקפה, לצ'וקולאטה עם קצפת והסיפורים בבאר השכונתי של וואנֶס (עד שנאסר בגין הריגת החבר של המאהבת שלו, אבל זה כבר סיפור איטלקי על אהבה וקנאה עזה כמוות, פשוטו כמשמעו. סיפור בפני עצמו).
לפני כ-7-8 שנים בביקור מרענן בבולוניה שאלתי את פקיד הקבלה במלון איפה הוא ממליץ לאכול. לפני היה תייר אמריקאי צעיר ששאל אותה שאלה באיטלקית רצוצה במבטא אמריקאי כבד dowvey possow mawngiarey?, והוא קיבל תשובה בהתאם (מלכודת התיירים הקרובה). הבהרתי לו לפקיד הקבלה שאותי לא ישלח לאותו מקום אליו הולכים האמריקוקים וליתר ביטחון ביקשתי לדעת להיכן הוא לוקח את אשתו ביום ראשון בצהרים לאכול פסטה. הוא נתן לי טיפ על מסעדה לא רחוקה, אשר מידי יום כשהוא עושה את דרכו למלון הוא רואה איך הם מכינים את הפסטה הטריה, מעשה בית, (אני כבר השתכנעתי) וזה נראה לו מקום נפלא לחגוג את מה שחגגתי בזמנו.
- "ברחוב via delle Belle Arti" הוא אמר. (כמה מתאים, חשבתי לעצמי, אכן אמנות יפה היא אמנות הכנת הפסטה)
- "איפה?" שאלתי "מול קולנוע אודיאון? אני לא זוכר שהיתה שם מסעדה. מה, היא חדשה?"
כאן פתח האיש זוג עיניים. מה ז'תומרת אני לא זוכר. מאיפה אדוני צריך לזכור?
הסברתי את הרקע, והוא – אורו עיניו ואמר שעכשיו הוא מבין, עכשיו נפל לו האסימון. ז"א, היה לו ברור מהמבטא שלי שאני כאן מהאזור, מאמיליה-רומאנייה. לא ממש בולוניה בולוניה, אבל בטח מאחת העיירות השכנות. עכשיו הוא הבין הכל ומסכים איתי שבזמנו לא היתה מסעדה ליד קולנוע אודיאון, ואני – התנפחתי מגאווה באיטלקית שלי. יעני רק המבטא הוא שמרחיק אותי 10-20 ק"מ מבולוניה.... (וזה לא שאני לא משוויץ.... J ). אבל נחזור לעינינו.
הלכנו, ובלשון המעטה לא התאכזבנו. לא זוכר מה בדיוק אכלנו אבל הפסטה היתה שמיימית ואנחנו היינו ברקיע השביעי. אני זוכר שהיא הזכירה לי את הפסטה שהיתה מכינה סיניורה וינייה הזקנה בימי ראשון (והיתה מזמינה אותי כמובן). פסטה מעשה בית, טורטליני וטורטלוני לזאנייה וטלייטלה, חגיגה שאתה לא יודע איפה להתחיל ואתה לא רוצה לסיים. השנים חלפו, נשאר לי רק כרטיס הביקור שלהם עם האות A גדולה ואדומה, וזכרונות ההולכים ודוהים עם הזמן ומתעוררים רק כשמישהו שואל על המלצה בבולוניה ואני נותן את הכתובת ומוסיף "בתקווה שהמסעדה עוד קיימת".
באחד מימים טרופים אלה גברו עלי הגעגועים לבולוניה. לא יתכן, אמרתי לעצמי, שאני יושב כל כך הרבה זמן 200 ק"מ מבולוניה ואיני מבקר את אהבת נעורי. הצעתי לפאולה, אחת הקולגות מביה"ח להצטרף אלי, והיא נענתה בשמחה והצטרפה אלי למסע בזמן, לעיר היפה הזו שחייתי בה אי אלו שנים.
תחושה חמה מתפשטת בחזה כשירדנו בתחנת הרכבת. שמאלה מהרכבת, ימינה ב-via independezia, ותוך דקות חולף ונעלם מסך השנים, ואני שוב סטודנט בג'ינס וטי-שרט המסתובב ברחובות העיר, בצל ה-portici, הלא הם הרחובות המקוּרים האופיניים כל כך לבולוניה.





פיאצה-מאג'ורה, שני המגדלים הנטויים, האוניברסיטה, רח' belle arti.... אופסס... פתאום אני רעב... ז"א בשעת ערב זו שנינו כבר רעבים, אבל אצלי זה לא רק השעון אלא גם רפלקס מותנה כשאני הולך ברחוב הזה. זה התחיל בימי האוניברסיטה, היתה איזו חברה איטלקיה, גם היא פאולה כמו זו שלצידי הפעם, שגרה ברחוב הזה והזמינה פעם כמה חברים לארוחת חג מולד משפחתית, מהארוחות הגדולות שאכלתי (ר' סיפור הנוצ'ינו), והמשיכה עם המסעדה הנ"ל. אני נזכר במסעדה ואומר לפאולה שאני מקווה שהיא עוד קיימת ושנמצא אותה, וכבר אני מפנטז על הפסטה השמיימית ההיא. כבר הלכנו כמעט לאורך כל הרחוב ואין סימן למסעדה, ועל סף יאוש אני בוחן מסעדות אלטרנטיביות (שעם יד על הלב, נראות לא פחות טובות מ"אנה-מאריה" שלי), ואז, כשכמעט סיימנו את הרחוב, אני רואה מרחוק בין הפורטיצ'י של אחד הביניינים הישנים שלט מואר עם האות A אדומה... אנחת רווחה, ואנחנו מציינים את המקום שעדיין מתארגן למשמרת הערב וממשיכים בסיבוב.

זה היה כמו לחזור הביתה כשהתיישבנו ליד אחד השולחנות הקטנים בפינה. על הקירות – תמונות של כל מיני מפורסמים ומכתבי הערכה ותודה (אני צריך להוסיף משהו משלי, אני אומר לפאולה). לא יכולתי להתאפק והלכתי להציץ למטבח. הסירים הגדולים הרוחשים, מצקות ותרוודים תלויים מעל לכיריים הגדולים, ריח ראגו אמיתי, ניחוח בצק טרי שנילוש זה עתה, וסיני אחד השוטף כלים.


מלצר מבוגר, לבוש חולצה לבנה וג'ילט אדום מניח לפנינו את התפריט ומנת פתיחה לחימום הקנה – פרוסות לחם טרי עם מוס מורטדלה. לא שהיינו זקוקים לזה בשעה זו, אבל זה פתח כל תאבון. מנת טורטלוני (כמו טורטליני, רק מעט גדולים יותר וממולאים בגבינת ריקוטה עם או בלי תרד) נפלאה, שמזמן כבר לא אכלתי כמותה הונחה לפני פאולה, ומנת לאזאנייה שהיתה טובה, אך אידיאליזציה של זיכרונות העבר פגמה בה במידה מסוימת, הונחה לפני. לא שהלאזנייה לא היתה טובה, אבל בפעם הבאה אני הולך על הטורטלוני, שהרבה יותר נדיר למצוא אותם שלא בבולוניה.





השעה המאוחרת ולו"ז הרכבות הקפיץ אותנו ישירות למנה אחרונה – טירמיסו ביתי מעולה בצד שלי ומרקיז שוקולד טוב, אבל לא להתעלף, לה. הדובדבנים המתוקים היו כבר מתנת הבית.
סיום טעים ליום של זיכרונות ונוסטלגיה. לא שקשה למצוא בבולוניה מקום טוב לאכול, אבל אין כמו הנוסטלגיה. או אם תרצו – מפאולה עד פאולה, לא קמה כאנה-מריה.





Trattoria ANNA MARIA
Via delle Belle Arti 17
BOLOGNA
סגור יום ב

תגובה 1:

David אמר/ה...

גרמת לי להתרגש וגם לרייר
תודה