24 יוני, 2011

אמרקורד (סורה לוצ'יה)


הפעם רומא היתה רק על קצה המזלג. קצה, אבל מזהב. כרגיל. שלוק קטן, כמה פרורים מהעבר, וטעימת ענק חדשה.
כמו תמיד שוטטות בסימטאות מרוצפות האבן, אנשים מטיילים ברחובות כמו ברומא הרומנטית של שנות החמישים, גונבי האופנים, דור האספרסו על וספה, תור לגלידה אצל ג'וליטי, אתמול היום ומחר, סופיה לורן, פליני, אמרקורד, זיכרונות. כן, רומא זה זכרונות, זכרונות של אתמול, זכרונות של היום, וזכרונות של מה שיהיה מחר.





השעון בלובי של המלון הראה 22:00 כשהגענו, מה שלא הותיר ברירה אלא לשים פעמינו ולוודא מה מפלס היין בבר-יין בויה-דלה-קרוצ'ה, הבר של מאסימו וסוזנה. אחלה מקום לסיפתח איטלקי, בשביל לשחרר רגליים מכווצות וראש עייף. מבעד לכוס היין החיים, כמו גם סוזנה, נראים יפים, אבל זה לא מפתיע. ברונלו די מונטלצ'ינו עושה לי את זה. ובפרה-פראזה על ביטוי ברוסית – אין מצב ברומא שהחיים אינם מחייכים, יש רק מצב שאין מספיק יין. אבל לנו היה די והותר יין והחיים חייכו, מאסי חייך, סוזנה נישקה. אמרקורד ("אני זוכר", בתרגום מדיאלקט רומאניולי) את הפעם הקודמת, אני זוכר את האתמול, נהנה מהיום ולא חושב על מחר.


לקראת החזרה הביתה, באחד משני הערבים הנותרים ברומא, טיילנו ברחובות סביב מזרקת טרווי. ציפור קטנה לחשה לנו שאם פונים שמאלה ושוב שמאלה...  הלכנו. ממילא זה ליד המלון.
(תמונה מהרשת)

 Via Della Panetteria היא סימטא צרה מרוצפת חלוקי אבן כמו אין ספור סימטאות סביבה. תערובת של מסעדות עמוסות תיירים וחנויות עמוסות טי-שרטס עם הדפסי ciao roma, לתיירים שרוצים להביא משהו לילדים שהושארו בבית. במספר 41 יש מסעדה, למראית עין כמו כל המסעדות ברחוב. כמה שולחנות בחוץ, מפה משובצת ואנגלית רועשת שזורה בניסיונות כושלים לומר ספגטי-בולונייזֶה במבטא אמריקאי כבד.  בשלט הישן והדהוי מעל לכניסה  היה כתוב SORA LUCIA. משהו צלצל מוכר ונכנסתי להריח. הסנפתי ונפגעתי. גבר צעיר עמוס צלחות הפנה אלי מבט שואל כאילו לא יודע מה אני רוצה. אפשר שולחן לשעה תשע? שאלתי. תבוא, יהיה בסדר, ענה, אנחנו כבר נמצא משהו. בתשע התייצבנו, איך לא?
האמריקאים בחוץ התחלפו באמריקאים אחרים אבל ה"ספגיידי בולוניייזיי" במבטא אמריקאי כבד נשארו מגוכחים כמו כמה שעות קודם ואנחנו הובלנו אל שולחן פינתי קטן בפנים. מקום קטן וצפוף, קטן כמו  חדר ממוצע בדירת קבלן 4 וחצי חדרים ללא מעלית וצפוף כמו אותו חדר כשבאים גם שני חברים של הילד לשחק בפלייסטיישן. 7-6 שולחנות מכוסים במפה משובצת ירוק לבן כאילו היו אוהדים של מכבי חיפה, ואשה קטנה לבושה ג'ינס וטי-שרט, שבטוח כבר הגיעה לגבורות, מתרוצצת בין שני טורי השולחנות. מתרוצצת אמרתי? שטויות! היא רצה, מקפצת, מרחפת, מנתרת, שמה צלחת פסטה כאן, קאראף יין שם, קצת טעימה של משהו חדש מהמטבח לשולחן 4 וטירמיסו ל-2, פאולו – חשבון לחמש!!. רק את הריטאלין שלה, נראה ששכחה ליטול הבוקר. בשולחנות סביבנו רק איטלקים. שולחן אחד של חמישיה, אחר של זוג, כולם מרוצים ומשוחחים בחברות עם אותה היפראקטיבית אשר ננחש ונקרא לה לוצ'יה, שני זוגות שישבו בחוץ נכנסים ונפרדים ממנה בחיבוקים ונישוקים המעידים כאלף עדים על כך שזו לא הפעם הראשונה שלהם, ומן הסתם לא האחרונה. והאווירה בחדר פנימה היא אווירה של טראטוריה ביתית אוטנטית, בלי כחל ושרק ממש כמו LE TRE SPADE    שהיה לנו מנוי קבוע שם בצעירותנו, עם ג'ובאני השמן שהיה עושה חשבון בראש ורושם אותו על פיסת נייר מוכתמת, תמיד על בערך, והיינו מתעלמים מכך וחוזרים לשם ולו רק בגלל אותה טבחית שנראה כי היתה ההשראה של פליני לטאבאקאייה מהסרט אמארקורד...
amarcord
 אז נכון, זה היה מזלנו ששיחק לנו והמסעדה פנימה היתה מאוכלסת באיטלקים ומן הסתם אין זה כך תמיד, אבל עצם העובדה שאיטלקים באים לאכול, ולפי כל הסימנים גם חוזרים, במסעדה הממוקמת שתי פסיעות מהפונטנה די טרווי, די בכך בכדי להבין עד כמה אין זו מלכודת תיירים שכונתית.
למנה ראשונה, ואולי אף עיקרית, קיבלנו מבט על המסעדה. הסנפנו אותה, טרפנו אותה בכל חושינו, ופצחנו ב"שלא יגמר לעולם". לוח גדול על הקיר עליו כתוב תפריט היום, בצד השני תמונות הנכדים/ילדים של לוצ'יה ובנה.(הממלצר אף הוא)

אח"כ התחילו לנחות הצלחות על המפה המשובצת. על הברוסקטה עם העגבניות שום ושמ"ז התנפלנו כאילו לא ראינו אוכל כבר שלוש שעות והיא חוסלה ללא מצמוץ.
קראף של חצי רוסו דה-לה קאזה הונח לפנינו מבלי שנשאלנו. לא שאין שם יינות ממותגים, יש, ודאי שיש, אלא שלטעמי אין כמו יין פשוט להתאים לאווירה הכל כך ביתית הזו (ואת חגיגת היין האמיתית, חגיגה חגיגה, השארתי למחרת – לביקור המסורתי ב-cul de sac ).


בשביל הספגטי קארבונארה שאכלתי שם הייתי חוזר לשם כבר מחר (כאילו שצריך איזה ספגטי-פיתוי בשביל זה...) ורק מתוך התחשבות בקוראים הותיקים עשיתי אתנחתא קלה לצילום לפני שנגמרו. זו היתה קרבונארה כהלכתה וגברת לוצ'יה קיבלה את כל המחמאות. אתה יודע, אמרה לוצ'יה, זו נראית מנה כל כך פשוטה, אבל בשביל לעשותה כמו שצריך זה ממש לא פשוט. ואכן, למרות מה שרבים חושבים, המהדרין לא מכינים את המנה עם פאנצ'טה, (שפאק) [כלומר בשר/שומן מבטנו של חזיר] אלא מבשר לחי חזיר (guanciale). יש אפילו הטוענים שקארבונרה עם פאנצ'טה זה בכלל חמץ!


בצידו השני של השולחן הונחה צלחת פסטה א-לה גְריצָ'ה (gricia) שזו מנה די דומה, מנה אופיינית לאזור רומא, עשויה מפרושוטו/גוואנצ'לה (כנ"ל) עם פקורינו. לכאורה טעות בהזמנת שתי מנות דומות, למעשה חכמה למען שלום בית באשר בכך נמנעו ניסיונות שליחת מזלגות אל צידו האחר של השולחן, על כל הסכנות הטמונות בכך.
סאלטימבוקה א-לה רומאנה שמי שלא אכל כזו ברומא לא יצא ידי חובתו, ומי שלא אכל סלטימבוקה רכה טובלת ברוטב לימוני קטיפתי ועשיר אצל סורה לוצ'יה, לא אכל סלטימבוקה מימיו, ואסקלופ במרסלה מתקתקה מצידו השני של השולחן היוו את מנת הבשר. שתי המנות הן מהקלאסיקה של המטבח האיטלקי וכאן אפשר גם להבין למה. לא מנות מצוירות, לא שמעו מעולם על המילה "צילחות", אבל אמרקורד כבר אמרתי?



בין לבין, לוצ'יה מגישה לשולחן של החמישיה לידינו תותים טריים בשוקולד חם מומס. סתם, כי פתאום בא לה להכין את זה (לא מופיע בתפריט). מבט סקרני שלי, וכמו מאמה איטלקיה אמיתית, היא מפטירה רק רגע וחוזרת עם צלחת דומה, מניחה אותה במרכז השולחן ובטון של אידישע-מאמה אומרת לי – תאכל בני, תאכל.
למנה עיקרית הציע לנו הבן של לוצ'יה מהמבחר של המסעדה – פנה-קוטה, קרם קראמל, קרמה-קאטאלאן, טורטה-דלה-נונה ועוד. אבל למראה תבנית גדולה של טירמיסו מעשה בית, אשר מקסחים ממנה בשפאכטל מנה אחר מנה לא היה ספק במה נבחר. טירמיסו מהאגדות. קרמי, עדין, נימוח, כל הסופרלטיבים שאתם חושבים עליהם תופסים כאן. ענן קליל של קרם חלמון, קקאו ממעל ובישקוטים טבולים קלות בליקר קפה בבסיס, והרי לכם טירמיסו מעולם אחר. בוודאי לא תתפלאו לשמוע שגם בשבילו הייתי חוזר לשם כבר מחר.



בסוף, על לימונצ'לו וקפה, אני קורא ללוצ'יה – לא מבין דבר אחד, אני אומר לה, כבר עשרות פעמים שהייתי ברומא, תמיד באזור הזה, ואיך זה שמעולם לא נפגשנו עד היום? ובנקיטת חפץ נשבעתי לתקן את המעוות.

הדרך הקצרה בחזרה למלון היתה נפלאה. המזרקה, זוגות אוהבים חבוקים, ליתר בטחון זרקתי מטבע למזרקה.




SORA LUCIA
Via della Panetteria, 41/A ליד מזרקת טרווי


1/11/2011 - ציפור קטנה שחזרה לאחרונה מרומא, לחשה לי בשקט באוזן שממש לאחרונה התחלפו הבעלים וזה כבר לא מה שהיה. מזל שתפסתי אותם בדקה ה-90, אבל אני חושב שזה מחייב בדיקה אישית. ידווח. 

3 תגובות:

מיתר אמר/ה...

מלך!
עשית לי לרומא. מחלה.

אנונימי אמר/ה...

אין עליך
איזה תאורים מקסימים. איזה צילומים. כמו בפתיח - נראה שאני נכנס לסרט קולנוע ישן על רומא עם הכביסה התלויה מהמרפסות מעל שולחנות מסעדה ברחוב

דורית אמר/ה...

פוסט נהדר. עושה כיף לנסוע לאיטליה בכלל ולרומא בפטר. גם הכתבות האחרות על רומא מתאריכים מוקדמים יותר נהדרות.
תענוג לקרוא, מחכה לפוסטים חדשים