22:30 ואנחנו זורקים את המזוודות בחדר.
22:37 ואנחנו ליד המדרגות הספרדיות. המדרכות רטובות מגשם שירד במשך היום, צינה של ערב סתווי ואנחנו רעבים עד עמקי נשמתנו אחרי סירוב מנומס למגשית אלומיניום עם "עוף או בקר?"
במסעדה המשפחתית הקטנה, ה- Fiaschetteria Beltrammeב- via della Croce, אחד מהרחובות הקטנים הנפתחים לפיאצה די ספאניה, שם יושבים עוד אחרוני הסועדים מסיימים את ארוחתם אבל המטבח כבר סגור לצערנו. דווקא בניתי על המקום הקטן והאינטימי הזה שכל כך נהנינו בו בעבר, מקום משפחתי וצפוף, שוקק איטלקים המחפשים מטבח ביתי, שהשאיר לנו בעבר טעם של עוד.
ממול, טיפה לכיוון המדרגות, יש בר יין. תמיד ציינו לעצמנו שצריך יום אחד להיכנס גם לשם. תמיד בקעה מוסיקה מהמקום החשוך, יין טוב זה הרי בעצם הגדרתו כבר יין, אז זה ממש מתבקש לבדוק אותו. כך תמיד, ועכשיו – כך החלטנו – זו ההזדמנות שלו.
מקום לא גדול, צפוף, מפוצץ. כמה שולחנות קטנים לאורך הקיר ועוד כמה מרוכזים בירכתי המקום. על מקום ליד שולחן אין מה לחשוב (מינימום חצי שעה, אמר לנו מי שאמר) והתיישבנו בשני מקומות שבדיוק התפנו על הבר.
אולי זה הרעב, אולי באמת הקרבונרה היתה נפלאה, אולי זה החיוך המקסים של המלצרית, אבל ציינתי לעצמי שזו קרבונרה ביתית אמיתית, כזו שמכינים לאנשים שיודעים להעריך קרבונרה טובה עוד מבית אמא ולא סתם "חביתה עם נקניק" כמו שקורה מידי פעם במלכודות תיירים (וכאן המקום להבהיר כי ספגטי קרבונרה זו אחת מהמנות המשמשות לי אמת מידה לאיכותה של מסעדה). רביולי פורצ'יני על הבר לשמאלי ויין טוב והיינו מסודרים אבל לא מסופקים. היה ברור שצריך לחזור לכאן בתנאי עייפות טובים יותר.
לא חלף יום, חלפו יומיים, ואנחנו שוב פוסעים בשערי הבר. בתחושה של לקוחות קבועים תפסנו מקומנו על הבר וסוזנה, זו עם החיוך, מדגימה לנו חיוך ללקוח זהב. המקום מפוצץ כרגיל, השולחנות, על הבר, בעמידה עם כוס יין, וכולם חברים של כולם, לכולם חיוך חסר דאגות על הפנים, כולם בראש טוב. היא דבקה ברביולי פורצ'יני ואילו אני נשביתי בקיסמה של שוק החזיר העומדת על הבר והברמן חותך ממנה פרוסות עבות ובשרניות ביחד עם מבחר נקניקים גבינות וכל מיני.
והמוסיקה זורמת כמו היין, והיין שופע כמו המוסיקה, וגם אלה שמצידו השני של הדלפק לא טמנו ידם בצלחת או ליתר דיוק כן טמנו ידם בצלחת ובכוס והמצב רוח עולה והברמן נוטל את ידה של סוזנה ומתחילים לרקוד מאחורי הדלפק. אני דופק צילום והבחור מימיני, בחור צעיר עם כוס יין, ולאו דוקא הראשונה להערב, מסתכל בצילום, מתפעל וקורא לברמן –"הי מאסימו, תראה איזה יופי של תמונה" ומאסימו מסתכל ומבסוט וגם סוזנה לא מוותרת על זכותה וכולם נהנים.
והבחור מימין: "הי מאסימו, סיבוב לימונצ'לו לכולנו עלי" ומאסימו מוזג מהלימונצ'לו וההוא מימין "נעים מאד, ג'וזפה" הוא מציג עצמו ואנחנו פותחים בשיחה על הא ועל דא כמו חברים משכבר הימים, ומסתבר אפילו שאנחנו בוגרי אותה אוניברסיטה אבל במרחק שנות דור, ועוד סיבוב לימונצ'לו, הפעם עלי, ועוד סיבוב ועוד סיבוב, ואנחנו מבזבזים כרטיסי ביקור אחד על השני למרות שג'וזפה, שהוא כבר חבר ילדות, ששכבנו יחד במארבים, אחים לנשק, הוא מבטיח בהרמת כוסית נוספת שהוא יתקשר ויבוא לביקור. ומאסימו ששומר קצת על פיכחות (טוב הוא עובד) מתחלק בין הלקוחות וביננו, ואחותי סוזנה גם היא מצטרפת לחגיגה (ומתברר שהיא מקובה, סטודנטית למדע המדינה העובדת כאן לפרנסתה). וככל שנוקף הזמן ומפלס האלכוהול בבקבוקים יורד, כך אנחנו מרקיעים לשחקים עד שאחרי חצות קם מאסימו ומכסה את הפרושוטו במטלית לחה בשביל מחר, וזה כבר סימן די ברור שהערב תם.
שלוק אחרון מהלימונצ'לו ונפרדנו מהחברים החדשים שלנו בחיבוקים כאילו היו אחינו האובדים, נשבעים שעוד ניפגש.
וניפגש.
Enoteca Antica
Via della Croce, 76
פתוח כל יום עד 1:00, מטבח עד חצות
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה