סוף הדרך

"כשאתם חוזרים מהבאפטו לכיוון פיאצה נאבונה, אל תפספסו את קול דה סק " אמר לי לפני כמה שנים ד' לפני נסיעה לרומא.

"קול דה מה?" שאלתי, תמה על השם שהזכיר לי את שעורי האנטומיה ואם הוא עשה לי איזו אסוציאציה לאוכל, זה לא בשלב האטרקטיבי שלו (ולא אכנס להסברים אנטומיים, למרות שזה בעצם לא מי יודע מה נורא).

"קול דה סק" הבהיר ד' חזור והבהר והמשיך "זה המאסט הבא שלנו ברומא. מקום של אוכל ויין – סוף הדרך!"

אח"כ, לאחר שהיינו שם, נפל לי האסימון. "קול דה סק" זה בצרפתית תחתית השק, וזה ביטוי המשמש גם בהגדרת רחובות ללא מוצא, ז"א רחוב עם dead end או במילים אחרות – סוף הדרך. אכן, סוף הדרך. ומאז המקום הוא אכן must ואם לא ביקרתי בקול דה סק לא יצאתי ידי חובתי למיצוי תענוגות רומא. ואני כידוע משתדל למלא חובותי עד תום ולקיים תרייג + אחת מצוות.

תשכחו מלהזמין מקום בסגנון שולחן לשנים ביום רביעי ב-10. בשביל תכנת הזמנת המקומות שם צריך תואר שני במחשבים כנראה. אתה מתקשר באותו יום ואומר שאתה רוצה שולחן ל.. לשעה...  ואתה מקבל מספר. כמו בקופ"ח, רק שכאן נראה לי שהטיפול עוזר יופי. הרבה יותר כיף לקבל את התרופות של ק.ד.ס. מאשר של רופא בקופ"ח. אתה בא בשעה היעודה, מכריז מה המספר שלך ואז אומרים לך כמה זמן אתה צריך להמתין. מסובך? נכון, אבל עובד. אנחנו באנו והמתנו כמה דקות.

בפנים או בחוץ?

בפנים!

10 דקות.

וכך היה, אבל לא מבטיח שגם כך יהיה.

אח"כ מתחיל התענוג.

הכי עדיף זה בפנים. לא רק בגלל הצינה בחוץ, גם מתחת לעמודי החימום, אלא בגלל כל הכיף של המקום. קטן, דחוס, צפוף, כמו להיכנס לאוטובוס קו 5 בצהרי היום, להבדיל אלף אלפי הבדלות. לאורך הקיר, מעל השולחנות המסודרים לארכו מדפים עם מאות בקבוקי יין ורשת ביטחון מגינה על הבקבוקים מליפול על שולחנם של הסועדים. גם זה תמיד מזכיר לי אוטובוס של פעם, כזה שהיית שם את התיק או התרמיל במדף מעל למושב.

וכשצריך להוריד בקבוק מסוים מהמדפים אתה תמיד מתפעל קודם כל איך הצוות יודע לאתר בדיוק את הבקבוק המבוקש, ניגשים יש למקום הנכון ומורידים, אבל לא סתם מורידים. לא עולים על השולחן או על סולם. יש להם מקל ארוך ובקצהו תופסן דמוי צבת הנשלט ע"י מוריד היין, והוא מאתר את הבקבוק, מלביש עליו במיומנות את התופסן, מהדק אותו סביב צוואר הבקבוק ומוריד אותו בבטחה מטה. זו חוויה לראות את זה, כמו מופע של קוסם.  וכשאתה בפנים אתה רואה גם את התנהלות המקום, את המלצרים המתרוצצים, את המנות המוגשות, ואם אתה גם יושב כמונו ליד אחת הויטרינות הסגורות עיניך שוזפות יינות שספק אם תזכה לראות בהזדמנות אחרת.   

תפריט האוכל מזכיר אוכל ביסטרו קלאסי עם גוון איטלקי. מיני תבשילים, מבחר רחב של נקניקים פרושוטו וגבינות איטלקיות וצרפתיות, כ-10 מיני פאטה וטרינים שרק מלנסות לשכתב אותם עכשיו אני כמעט מזמין כרטיס טיסה, וכמובן לא נפקד מקומן של פסטות (ואם אני לא טועה גם פיצות אבל זה ממש, אבל ממש לא מענין). אם אתם אוהבי יין, הכיף מתחיל כשנותנים לכם את תפריט היינות. הרשימה כוללת כמה עשרות יינות, כמו בכל מסעדה המכבדת את עצמה, אלא שזוהי רשימת היינות שאפשר להזמין בכוסות בודדות. ביקשתי, ולו רק למען הכיף שבענין (כי אני כבר מכיר את הסיפור) את תפריט היינות המלא. ראיתם פעם פרקליט בתיק גדול נכנס עם מזוודת חומר הראיות? כך בערך נראה המלצר, קלסר כבד ועב כרס, כרך של אנציקלופדיה עברית, ככה זה נראה, תפריט של 1500 סוגי יין שונים. כשהניח את הקלסר על השולחן נדמה היה שהשולחן חורק משהו תחת המשקל.

אבל אנחנו באנו לאכול ולשתות (וכאן הדגש על לשתות) ולא להצגת תיאטרון.
פצחנו בטריו של פאטה. 3 סוגים של פאטה, כפרי, כבדים וחזיר בר. אחד יותר טוב מהשני, ארומה עזה של בשרים, קוניאק, עשבי תיבול. רכים ונימוחים עם אפטר-טייסט של עוד ועוד ועוד.
מנגד הוגשה מנת רביולי ריקוטה ותרד שבמקור הלכו עם רוטב שמנת ואגוזים אך בשל בקשה מיוחדת שלה השמנת/אגוזים הומר בחמאה ומרווה. בעצם, שח המלצר, נשארה מזה רק חצי מנה. זה דווקא התאים לה, והביאו שני רביולי ענקיים, כל אחד מהם בגודל של סנדוויץ ממוצע, אשר עד שהסכמתי לזנוח לרגע את שלישיית הפאטה, זכיתי לצלם אחד בלבד.

מנה של תבשיל עגל ביין, משהו דמוי בף בורגיניון, שהיתה טובה אך הצלחנו לא להתעלף.

קינחנו במרנג על מחית ערמונים חמה עם קצפת לא מתוקה מידי למעלה, מנה שרק בשבילה הייתי עומד שעה בתור ובתור עונש על שלא צילמתי אני מקבל על עצמי את דין התנועה ואאלץ לחזור לשם לצורך צילום, ויפה שעה אחת קודם.

הבעיה במקום היא היין. מה לבחור? אתה הרי לא מכיר יותר מכמה יינות בודדים ויש כל כך הרבה יינות שיתאימו למה שאתה מזמין ואתה רוצה לנסות ולטעום את כולם. שמחנו מאד על אופציית הכוסות המאד רחבה  מה שאיפשר לנו לטעום כמה סוגים. התיעצות עם המלצר והתחלנו ב-nero d'avola סיציליאני, שהיה טוב כמצופה, לא כבד מידי, גם זה כמצופה. אח"כ ביקשנו משהו עם יותר גוף, יותר עץ, והמלצר המליץ על שנים. בחרנו ב-montefalco 2007 של castelbuono. גדול! כשהמלצר ראה את חיוך הנחת על פני עם הטעימה, עלה על פניו חיוך גדול שבעתיים. "זה תענוג לראות שקלעתי בהצעה של לטעמו של הלקוח" אמר, "כנראה שאני לומד את המקצוע" (המלצרים שם הם בחורים צעירים, כמו בארץ. לא מלצרים איטלקיים קלאסיים). בסוף, התעניינו בשמו המדויק של היין, אולי ניתקל בו במקרה. אז מה עושה המלצר – מביא לנו בקבוק במחיר שווה לכל נפש של בקבוק בחנות.

איזה כיף של מקום, מיותר לומר שעל אף שלא השלכנו שם מטבע, אין ספק שנחזור לשם.

CUL DE SAC

piazza Pasquino 73 (ליד פיאצה נאבונה)

פתוח כל יום

0668801094