25 נובמבר, 2010

כל הדרכים הן מובילות לרומא

- צריך לנסוע לאיפשהו, אמר מישהו מאיתנו
- ואללה, וצריך גם לגוון קצת, אמסטרדם. נראה לי מתאים.
כך התחלנו את ההכנות לנסיעה, הפעם לאמסטרדם. טיסות, מלונות, בגדים חמים... בגדים חמים?! מה זה נסיעה לסקי??... מה, נפלנו על הראש? אז הזמנו מקום על LY383 לרומא.
- תגיד לי אתם שרוטים? שאל מישהו. לא נמאס לכם מהאיטליה הזו? מה אתה בכלל מוצא שם?
- זהו, שאני אולי לא יודע מה אני מוצא שם, אבל זה ממש כיף לחפש... וחוץ מזה, כן, אני שרוט בנקודה הזו. גם בנקודה הזו.
לחזור לרומא זה כמו לחזור הביתה. האמת היא שרומא לא היתה מעולם בית, לא כמו בולוניה שהיא ה-בית בהא' הידיעה, או אפילו מילאנו ששודרגה בשנה שעברה לרמת בית קטן בערבה והיא כבר יותר בית מרומא. אבל רומא משלבת בה כמעט את כל מה שאני אוהב באיטליה. בכל פעם שאני מהלך בסמטאותיה, במשולש התחום בין פיאצה נבונה, פיאצה די ספאניה ומזרקת טרווי, אני מרגיש איזו תחושה חמימה בבטן, בלוטות הנוסטלגיה פועלות במלוא המרץ ואני כמעט ופורץ בקולולו מסתלסל. ונוסטלגיה זו מילת המפתח. כמעט לא מחפש שם חידושים, רק רוצה להתרפק על זיכרונות, על טעמי המטבח הביתי, על הרומנטיקה של לפני 30-35 שנה, כשאיטליה היתה באמת הבית שלי, כשעל לוחית הרישוי השחורה של המכוניות היה כתוב Roma או BO או MI וידעת מיד שזה איטלקי ולא איזה לוחית לבנה אנונימית שצריך זכוכית מגדלת בשביל להבחין אם זה אוסטרי או איטלקי או גרמני רחמנא ליצלן (פעם נסעתי בטוסקנה עם אִיווֹ, איטלקי מבוגר שהיה אז בשנות ה-70 שלו, והוא קיטר על השינוי של לוחיות הרישוי. "נוסע לפני מישהו ואני לא יודע מאיפה הוא - כך איוו - אולי הוא מסיציליה?". והוא היה רציני כמו שרק מי שמספר לך את תולדות משפחתו עד שנת 1600 ומשהו יכול להיות רציני)



ואם במכוניות עסקינן, אז עם כל הכיף שבפרארי חדישה, גם לנצ'יה ענתיקה נוצצת לא פחות. לנהוג בפרארי זה אולי מרגש יותר, אבל הלנצ'יה הישנה עושה יותר חם בלב. עובדה שהנזיר מכר את הפרארי שלו. ככה גם נסיעה לרומא, 90% של רומנטיקה ונוסטלגיה, 10% חידושים. ככה רומא עושה לי את זה.



בעיקר בתקופת הסתיו רומא עושה לי את זה.
להסתובב בסימטאות מרוצפות חלוקי אבן וכף הרגל כאילו מתגעגעת למעידות הקטנות האלה בחריצי המדרכת, הכביסה התלויה בין צידי הרחוב ממעל, להיזכר בימים עברו למראה השלטים הישנים על החנויות, אפילו ה-T הכחול והבנאלי בחנויות הטבאקי גורם לאיזו צביטה קלה בלב, מזכיר לי איך היינו יורדים מידי יום לבר-טבאקי השכונתי של ג'אני, מחסלים פיאדינה עם פרושוטו, קפוצ'ינו או צ'וקולטה סמיכה ומסתופפים סביב זקני השכונה המשחקים בריסקולה (משחק קלפים עממי) או מסתכלים בכדורגל, מקללים בדיאלקט בולונייזי עסיסי את השופט הבנזונה.



לראות את המסעדות הקטנות לאורך הסימטאות, פנסי תאורה ועמודי-תנורי חימום מפיצים אור צהוב וחום נעים ולחשוב שאלו כמעט אותן מסעדות משכבר הימים, כמו בסרטי שחור לבן על רומא של שנות ה-60, ממש כמו אותו זוג זקנים היושבים על ספסל לעת ערב, מסתכלים על העוברים ושבים, אך מבחינתם לא השתנה דבר והם עוד בסרט השחור לבן כאילו אין היום.




בעיקר בסתיו רומא עושה לי את זה.
כשמוכרי הערמונים כבר מפוזרים על פני העיר, חוסמים כל מבואה וכל סימטא כאילו היו לוחמי דובדבן או משהו הסוגרים על כל מוצאותיו של אזור בו מסתתר מישהו, והערמונים הקלויים מפיצים ריח קלוי וחמים של חורף, ריח של חוצלארץ.
כאשר הגשם הקל שירד רק לפני מספר דקות ניקה את האוויר, שטף את המדרכות והעיר המצוחצחת משתקפת בשלוליות ואנחנו מדלגים על כל השלוליות ועיר ב(אחרי ה)גשם שחה לנו ככה – החיים יפים כדאי לכם לחיות.
בעיקר בסתיו, כשעלי שלכת נושרים לאט, ורוח ערב לוחש בלאט, לך נערה זו מנגינה של סתיו.





בעיקר בסתיו, כשהשווקים והמסעדות עמוסים בפורצי'יני טריות, כשבשוק ניתן לראות טרטופי שחורות ובתפריטי המסעדות גם טרטופו לבן עם פרסומת צמודה של בנק משכנתאות (מנה פסטה עם טרטופו לבן עלתה 50€. מנה אחת, לא ארוחה, שלא יהיו אי הבנות). והשחור של הטרטופו מאפיל על צבעוניות השוק ואתה מבין למה שחור זה יפה.
להרגיש בבית זו מילת המפתח על רומא.
להרגיש בבית זה להיכנס ל"ארמנדו" שכבר אכלת שם אי אלו פעמים וריח הטרטופו מהפעם הקודמת עדיין עומד באף מאז, אפילו שחלפו כבר כמה שנים. להיכנס ולראות שהתפריט כמעט לא השתנה. לראות שאגוסטרלו עדיין עושה קרבונרה מהסרטים, כזו שאולי רק זו של המנזה באוניברסיטה היתה טובה יותר. לראות שבפיאסקטריה הקטנה ב-via della croce עדיין צפוף צפוף בצהריים ורק שערותיו של בעל הבית הלבינו קצת.
זה להיכנס ל"קול דה סק" ולראות ש-1500 סוגי היין עדיין מונחים על המדפים, ורשת הביטחון שבקצות המדפים עדיין במקומה ומגינה על היושבים מתחת למדפים. להזמין מה שבא לך, ולראות אח"כ כשחוזרים לארץ שלמרות שלא זכרת, זה בדיוק מה שהזמנת בפעם הקודמת.
לעבור ליד פיצרית הבאפטו, זו שמוגדרת כהכי טובה ברומא (יש דבר כזה בכלל?) ולראות שהתור בחוץ מתארך עד לסימטה הבאה, ללכת לפיצריה מונטה קרלו הסמוכה, להנות, ללקק את השפתים ולזרוק כלאחר יד "כן, אבל הפיצה של הבאפטו יותר טובה".
להכריז שפיצה אל-טראנצ'ו, זו שחותכים לך חתיכה מהמגש, זה לא פיצה, אבל ללכת בהחבא ל"פיצה פלאנט", רק כדי לחטוף משהו עד האוכל, ולהתמלא בפיצה מעולה, בצק דקיק פריך, שפע של "על הפיצה", לנגב את הפה מהשאריות ולקוות שאף אחד שמכיר אותך לא יראה שאתה יוצא משם.


לאכול גלידה ב"לה-פאלמה" לד הפנתיאון, לעבור ל"ג'וליטי" הסמוכה, לדגום שוב וכמו תמיד להחליט שלא ניתן להחליט מי יותר טובה ומחר נעשה עוד סיבוב כדי להחליט. כאילו שלא ניסינו את התרגיל השקוף הזה כבר אני לא יודע כמה פעמים וכאילו לא נחזור עליו גם בשנה הבאה אי"ה..
להרגיש בבית זה להיכנס לבר-יין ב- via della croce, לשבת על כוס יין ולראות כדורגל, לתפוס שיחה עם מי שיושב לידך על הבר ובסוף הערב אנחנו נפרדים בחיבוק וב"להתראות אח-שלי".



(חזרנו גם ל"אוסטריה דר בלי"  בטרסטברה ונבדקו לראשונה גם טוליו על פי המלצה וירטואלית, ובה-גטו, מסעדה מושתתת על מטבחם הכשר של יהודי רומא אבל בפועל משמשת בית לאוהבי הפלאפל והחומוס)


אז כן, יש לי שריטה עמוקה. באיטליה בכלל וברומא בפרט אני רוצה לחזור לאהבות שלי הישנות, להתרפק על נוסטלגיה לחשוב שהכל עדיין כמו חופשה ברומא עם אודרי הפבורן וגרגורי פק (1953) ולהימרח כמו רומן רומנטי שישאיר לי טעם עד הפעם הבאה.


ואי אפשר בלי, ובכוונה בגירסא הכי נוסטלגית שמצאתי עם מאריו לאנצה


<

ARRIVEDERCI ROMA
GOOD BYE
AU REVOIR

4 תגובות:

נעמה פלד אמר/ה...

הצתת את הגעגוע הקבוע שלי לרחובות הצבועים בשיר שלכת אדומה. פוסט נהדר! המלצתי אצלי בפייסבוק.

הבלוג של ענת סקילי אמר/ה...

מקסים
תענוג לקרוא ולראאות את התמונות

ענת נגב אמר/ה...

בדיוק בטיימינג מופלא כשאנחנו כבר אוחזים בכרטיסי טיסה לרומא....לפסח. אשמח להמלצות על מלון או דירה!

גסטרו אמר/ה...

מצטרפת לכל השבחים- ולוקחת בחשבון שידיעת השפה אף היא מרכיב חשוב בהנאה.